פרשת פינחס - במובן החברתי של המילה "פרשה" - הינה אחת מן הפשוטות והמסובכות ביותר גם יחד. היא פשוטה ביותר כי מבחינת מחשבה "דתית" - שוב במובן החברתי ולא במובן התורני של המילה "דתית" - הדברים הם חד-מימדיים: זמרי בן סלוא עשה בחוצפה מעשה בלתי מתקבל ולכן מגיע לו עונש. אבל המצב הינו מצב חירום. אין זמן להליכים משפטיים תקינים: ישנו גם איום חיצוני קיומי על עצם הזהות הישראלית, פיסית כרוחנית, מצד הקואליציה המדיינית-מואבית וגם סכנת התפרקות מבפנים בגלל התנהגותו של אותו זמרי, נשיא בית-אב לשמעוני, המתגרה במנהיגותו של משה. משה רבנו עצמו, בשל היותו נוגע בדבר משום שנשא לאשה את ציפורה שגם היא באה ממדין, חסר אונים. או אז מחליט פינחס להתערב. התערבותו איננה סובלנית במיוחד: זמרי הוכיח שאין לו מעצורים, שדרכי שלום ואהבה אינם משפיעים עליו ושערכיו המוסריים מצטמצמים בסיפוק מיידי של תאוותיו המיניות. לוקח פינחס את הרומח בידו ודוקר את שניהם - את זמרי ואת האשה המדינית - ותעצר המגפה. סוף טוב הכל טוב, ופינחס גם יבוא על שכרו. ד מעניק לו "את בריתי שלום" וגם "ברית כהונת עולם". הנימוק: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי".
אבל פרשה זו הינה גם מסובכת ביותר כי בכל זאת פינחס "לקח החוק בידים" ורצח שני אנשים ללא משפט - אם כי לא ללא צדק. יתירה על כן, אילו היה שואל "סמכות הלכתית", התשובה שהיה מקבל היא שאסור לו לבצע את מזימתו. חז"ל אמנם אומרים שנעלמה ממשה ההלכה אשר לפיה "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו" אבל אם כך הרי פינחס הורה הלכה בפני רבו וזו עבירה שחייבים עליה מיתה.
ויש עוד פן נוסף לענין שנראה לכתחילה כמחזק את הבעיתיות של הסוגיה.
ההפטרה מספרת על בריחתו של אליהו הנביא מפני איזבל אחרי שהרג את נביאי השקר שלה, דבר המזכיר את מעשה פינחס. לדעת חז"ל האומרים שפינחס הוא אליהו, הוא אכן נקט בפעולה אלימה הידועה לו מכבר כדי לפתור בעיות. והנה מלאך ד מוליך אותו ארבעים יום וארבעים לילה עד "הר האלקים חורבה", הוא הר סיני כידוע. שם שואל אותו ד "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?", והתשובה: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַד אֱלֹקֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". כנראה שזו לא היתה התשובה המתאימה, שהרי ד מחליט ללמד את אליהו לקח: "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ד וְהִנֵּה ד עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ד לֹא בָרוּחַ ד וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ד: וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ד וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ". זאת אומרת שאליהו אכן זיהה שד הינו כביכול ב"קול דממה דקה" לא בתופעות הזעם. אבל כשד שואלו שוב: "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?", התשובה תהיה מילה במילה זהה לראשונה. אז אומר לו ד שהגיע הזמן להעביר את תפקידו לזולתו - הוא אלישע.
מדוע נראה שמעשיו של אליהו שהוא אחד מגדולי נביאי ישראל לא מצאו חן בעיני ד שמצוה אותו למשוח את אלישע לנביא תחתיו, בעוד שמעשה פינחס זכה באהדה רבה?
והתשובה: כי בהזכירו כי "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַד אֱלֹקֵי צְבָאוֹת" הוא גם מאשים את ישראל "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", דבר שעלול לגרום לפורענות נגד עם ישראל, בעוד שד מעיד על פינחס שהוא "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם". לכן אמרו חז"ל כי אליהו חייב להיות נוכח בכל ברית מילה כדי להעיד שלא נכון הדבר "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"...
במילים אחרות, פינחס לא פעל מתוך כעס נגד זמרי ולא מתוך זעם בגלל התנהגותם של ישראל אלא מתוך אהבת טהורה, אהבת ישראל ואהבת ד, ללא שום פניה כלל.
יש להוסיף עוד שבכל חברה מתוקנת יש מערכת משפטית הכוללת "שופטים ושוטרים" המגִנים על "חוק וסדר" והם עומדים בפני אתגר קשה כי לעיתים מתברר שפושעים מכל סוג מנצלים לרעה את החוקים האמורים להגן על החברה ואז הופכים אותם החוקים להיות בעצמם מכשול לצדק וליושר. כאילו בא מישהו שאינו דוגל במשטר דמוקרטי ואמר לנו: "בשם אותם הערכים שאתם מכבדים ואני לא, דורש אני מכם את הזכות ללחום נגד הדמוקרטיה והחופש החברתי ולשלול מכם את זכויות האדם שאתם מאמינים בהם ואני לא". וכך, ביום קודר אחד, מתעוררת חברה מתוקנת תחת משטר טוטאליטרי שהיא בעצמה גדלה בחיקה, נגד רצונה ושלא לטובתה.
כשצרפת חתמה על הפסקת אש ב-1940, גנרל אחד החליט לעבור לאנגליה ולהמשיך משם במלחמה. מבחינת החוק הצרפתי, הוא היה בוגד. אבל את הבוגדים האמיתיים שפטו אחרי המלחמה והנצחון של כוחות הברית, ש"צרפת החופשית" של אותו גנרל היתה חלק מהם.
אולי אפשר ללמוד מכאן לקח חשוב: אף אחד איננו מעל לחוק. אבל חובה לכל אחד להחליט מידי פעם לאיזה חוק ראוי לציית ומתי מתקיים הכלל של ריש לקיש "פעמים שבִּטוּלָהּ של תורה זו היא יִסוּדָהּ דכתיב אשר שברת, אמר לו הקב"ה למשה יישר כחך ששברת את הלוחות", והמ"י.