(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: (י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: (יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: (יב) לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (יג) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: (יד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: (טו) כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם: (טז) וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם: (יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: (יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: (יט) לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (כ) וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה:
(פרק כט)
במעמד הברית בערבות מואב מזהיר משה את ישראל "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם". הפניית הלב מעם ה' לאלהי העמים מלווה בהרגשה עצמית של "שלום יהיה לי" ובחוסר התרגשות מהעונשים הצפויים למפר הברית.
כנגד זה מודיע משה ומזהיר שהעונשים בוא יבואו לעוברי הברית:
לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה:
אמנם ניכר כפל ושילוש בפסוקים אלו: א. ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. ב. ומחה ה' את שמו מתחת השמים. ג. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה.
מה טעם לאריכות דברים זו?
כמו כן היחס בין העונשים לא כל כך ברור, ובלשונו המאוחרת (יחסית) של רבי חיים בן עטר בעל אור החיים:
ואומרו 'והבדילו ה' לרעה" קשה, אחר שמחה ה' את שמו מה מקום להבדלה?
אם שמו של מפר הברית כבר נמחה מתחת השמים, מה משמעות "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל"? (אור החיים מבאר שם את הדברים על פי דרכו).
מה שעומד ביסוד שאלות אלו היא ההבנה שפסוקים יט-כ מתייחסים לעונש הצפוי לכל מפר ברית, ואכן האריכות אינה ברורה. אמנם ראב"ע מבין אחרת:
יעשן אף - ישרפנו אש האף עד שיראה העשן. והנה אם הוא יחיד - ימות מיד, ואם הוא משפחה - 'ורבצה בו כל האלה', והטעם: שתרבץ האלה במשפחה עד שימחה שמה. ואם הוא שבט - 'והבדילו ה' לרעה'. וכמוהו: 'והיה לה' והעלתיהו עולה', כאשר פירשתיו.
לדעת ראב"ע העונשים המופיעים בפסוקים יט-כ הם המשך ישיר לפירוט המופיע בפסוק יז: "איש או אשה או משפחה או שבט". אזהרתו של משה מתייחסת לכולם: ליחיד למשפחה ולשבט. כשם שבתחילת האזהרה הפירוט הוא משולש, כך גם בהודעת העונשים הצפויים למי ש"לבבו פֹנה היום מעם ה' אלהינו", בין אם הוא יחיד בין אם הוא משפחה ובין אם הוא שבט, ההודעה מתחלקת לשלושה חלקים.
עונשו של יחיד (איש או אשה) שמפר את הברית הוא: "יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא", דהיינו "ימות מיד". עונשה של משפחה המפרה את הברית הוא: "ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים", דהיינו "שתרבץ האלה במשפחה עד שימחה שמה". ועונשו של השבט המפר את הברית הוא: "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה".
אכן יש להעיר שלשון זכר האמורה ביחס למשפחה ("ורבצה בו... ומחה ה' את שמו") מצריכה הבהרה. אמנם גם בפסוקים הקודמים, המתייחסים בין היתר למשפחה, השימוש הוא בלשון יחיד זכר "אשר לבבו פנה היום... והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו... לא יאבה ה' סלֹח לו". מסתבר שלשון זכר מתייחסת לנושא הכללי: מי שלבבו פנה (בין אם הוא איש בין אם הוא אשה בין אם הוא משפחה ובין אם הוא שבט), ובהתאם לזה כתובה לכל אורך הפסוקים לשון יחיד זכר בלא הבחנה מיוחדת לאשה או למשפחה שלבבה פנה מעם ה'.
בכל אופן מסתבר שכוונת ראב"ע לומר שהאות ו' שבראש כל חלק פירושה "או".
ראב"ע מציין דוגמה נוספת לפרשנות דומה:
בסיפור על יפתח הגלעדי (שופטים יא) מסופר על נדרו אשר נדר:
(ל) וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: (לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה:
מה פשר הכפילות "והיה לה', והעליתהו עולה"?
גם כאן הכוונה היא, לדעת ראב"ע: או "והיה לה'" או "והעליתהו עולה", תלוי אם הוא אדם או בהמה. אכן ברור שהבנה זו של הפסוק גוררת אחריה את ההבנה שהנדר שקיים יפתח בבתו אינו שהעלה אותה לעולה אלא שהקדישה לה'.
ראב"ע מציין "כאשר פירשתיו", ואמנם אין בידינו ביאור ראב"ע לספר שופטים, אך ביאור עניין זה מצוי בבקורתו החריפה של הרמב"ן (אשר נולד כשלושים שנה לאחר פטירת ראב"ע) כנגד פרשנות זו של ראב"ע. בקורת זו כתבה הרמב"ן בפירושו לבמדבר כז, כט ביחס לפסוק "כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת"; וכך כתב שם הרמב"ן (בין היתר):
ואל תהיה נפתה בהבלי רבי אברהם האומר כי פירוש 'והעליתיהו עולה', או והעליתיהו, לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה' קודש, שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים; ואם יהיה דבר ראוי ליקרב - אעלנו עולה; ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה...
אכן בקורת חריפה זו מבוססת על כמה סיבות שפרטן הרמב"ן שם בהמשך דבריו, אולם לענייננו למדנו כוונת דברי ראב"ע בפרשתנו.
בשולי הדברים נוסיף שפרשנות כפי שעולה מדברי ראב"ע, שבת יפתח לא הועלתה כלל לעולה אלא היתה לה', מצויה גם בדברי רד"ק (אשר נולד סמוך לפטירת ראב"ע) בביאורו לשופטים בשם אביו הריק"ם:
והעליתיהו עולה - דעת רז"ל בזה ידוע, ואדוני אבי ז"ל פירש והעליתיהו הוי"ו במקום או ופירש והיה לה' הקדש אם אינו ראוי לעולה או העליתיהו עולה אם ראוי לעולה וכמו זה הוי"ו מכה אביו ואמו או אמו. ויפה פירש, וכן נראה מהפסוק כי לא הֵמיתה... ומה שאמר גם כן 'ויעש לה את נדרו אשר נדר', ולא אמר: ויעלה עולה, לאות כי פרושה היתה, וזהו את נדרו אשר נדר 'והיה לה''. כך נראה לפי פשטי הפסוקים ודברי רז"ל אם קבלה היא בידם עלינו לקבלה.
וכן כתב גם הרלב"ג (אשר נולד כמאה ועשרים שנה לאחר פטירת ראב"ע) בביאורו לשופטים:
וספר שכבר נדר יפתח נדר לה', שאם יתן בידו את בני עמון יהיה לה' אשר יצא מביתו בשובו בשלום מבני עמון, ויעלנו עולה אם היה ראוי לזה. והנה היוצא מדלתי ביתו יהיה בהכרח בעל החיים, ואם היה ממין האדם יהיה לה' ויהיה מיוחד לעבודת ה' יתעלה לבד, ואם יהיה זכר לא יצטרך שיהיה פרוש מן האשה, כי כבר יהיה מיוחד לעבודת ה' יתעלה בזולת זה האופן, כמו שנמצא בכהנים ובלוים, ומצאנו גם כן זה הלשון בשמואל עם לקחו אשה והולידו בנים ממנה. ואמנם אם היתה אשה יחוייב שתהיה פרושה מאיש, שאם היה לה בעל לא תהיה מיוחדת לעבודת ה' יתעלה אבל תעבוד על זה בעלה כמשפט הנשים הנשואות, ולזה קרע יפתח את בגדיו בראותו בתו יוצאה לקראתו כי זה הנדר יחייב שלא תהיה לאיש... SPAN>
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב כרמיאל כהן לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.