אם מתחילים את הבוקר בשלושים גרם קורנפלקס ומעט חלב דל שומן ואחרי שחוזרים מבית הספר אוכלים שתי פרוסות של פת-אורז עם המבורגר טבעול דל שומן וגזר ומלפפון ששקלתי קודם לכן, אפשר לקבל בערב אפילו פיצה. אלף קלוריות אולי נראות מעט למי שמתחיל דיאטה אבל עכשיו אחרי שירדתי לשבע מאות חמישים קלוריות ואחר כך לחמש מאות קלוריות ליום זה ממש נראה המון. מובן שבארוחת הצהריים הייתי צריכה להוריד פת אורז אחת ולנסות לשים פחות חלב בקורנפלקס אבל איך אומרים? בשביל להרוויח צריך להשקיע.
אם עולים על האופניים מייד בסוף השיעור ומדוושים במהירות הביתה אפשר להספיק בכל יום לעשות התעמלות מול ערוץ הספורט בשלוש בצהריים.
וממתקים אני ממילא לא אוהבת.
 |
|
התחלתי להכנס לזה ברצינות (צילום: - PicsmaKer - -cc-by-nd)
|
בכל השיעורים אני יושבת ומקשיבה אבל הראש מלא במספרים וחישובי קלוריות. כמה אפשר להוריד? מה כבר אכלתי היום? מה אוכל בצהריים? כמה נשאר לערב? חמש מאות קלוריות זה כלום. שרון כבר שבוע על מאה קלוריות ויעל סיפרה שבארה"ב היא חיה על הקלוריות של המסטיק שלעסה כל היום. אני לא מספרת לאף אחד שהתחלתי דיאטה. זה ענייני. בערך אחרי סוכות התחלתי להיכנס לזה ברצינות.
בסוף השבוע אני מורידה את כל הבגדים ונשקלת. קשה לי להסביר את זה למי שלא מכיר. בתוך כל החיים המבולבלים שלי. עם כל השינויים שעוברים בתוכי ומחוץ לי אני יודעת שעל דבר אחד יש לי שליטה. על הגוף שלי ועל איך שאני אראה. בהתחלה החמיאו לי אמרו שירדתי יפה. שאני נראית טוב. אחר כך התחילו כל מיני הערות. בשבוע שעבר המחנכת קראה לי אליה. "את עושה דיאטה?" היא שאלה. "כן" עניתי בגאווה. סוף סוף היא שמה לב חשבתי לעצמי. עד עכשיו היא לא אמרה כלום. "אז תפסיקי" היא ענתה לי .
הרגשתי כאילו חטפתי סטירה. איך אפשר להגיד לי להפסיק אורח חיים? היא שלחה אותי לאחות. האחות שקלה אותי ואמרה שיחסית לגובה שלי המשקל תקין כך שאין מה לעשות. שמחתי והלכתי הביתה בבית התפשטתי ונשקלתי שוב. המשקל של האחות הראה קילו מיותר. אז שקלתי את כל הבגדים עם המעיל והנעליים. הם באמת שקלו קילו. ואם האחות אמרה שאין בעיה אז אין בעיה. רק שהרגליים שלי מכוסות סימנים כחולים כל דבר שאני נתקלת בו משאיר סימן.
בפורים קראה לי המורה להיסטוריה. מעל הסוודר העבה לבשתי סדין - חלק מהתחפושת. היא הביטה בי במבט רציני ואמרה רק "אני יכולה לראות לך את העצמות" אני לא יודעת מה כל כך זעזע אותי באמירה שלה. היא בטח לא הייתה הראשונה שאמרה שאני נראית כמו שלד. אולי זה השמועות שהתהלכו עליה שהיא הייתה פעם אנורקטית. אולי זו הייתה האווירה של פורים מול סבר פניה הרציני. משהו במשפט שלה בעצם אמר לי "אם תמשיכי ככה תמותי" ואני? אני רק בכתה י"א ובפעם הראשונה בחיי אני צריכה לבחור אם לחיות או למות. בחרתי לחיות.
זה לא קל. להתחיל לאכול רגיל. בהתחלה הקיבה שכל כך הצטמקה בחודשים הללו בכלל לא מקבלת את המזון. סבלתי מכאבים אחרי כל ארוחה. וזה עוד כלום לעומת הכאב הנפשי להסתכל על עצמי בראי ולראות את הקילוגרמים חוזרים החלטתי להפסיק להישקל. ידעתי שאם אשקל אחזור לדיאטה שלי.
עוד שנים אחר כך התווכחתי עם החברות שלי. הם טענו שהייתה לי אנורקסיה. אני אמרתי שלא. הרי יצאתי מזה נכון? בלי אשפוז ובלי טיפול.
איך? קשה לי להסביר. אני מניחה שבאותו פורים פשוט ראיתי לפניי שתי דרכים. דרך החיים ודרך המוות.
ואני בחרתי בחיים.
"יש כאב מתמיד שנולד איתך / צליל עצוב של זרעים בקופסא ריקה
מהדהד גם אם שכחת / ומסתיר את הנוף
החיבוק שלא ביקשת / ילווה עד הסוף....
בוחר בחיים /בוחר בחיים
בוחר בחיים
מתבונן על פני המים /עם מבט של ציפור
במקור עלה של זית / מנסה רק לבחור"
(בוחר בחיים / שלמה גרוניך)