בפרשה הקודמת קראנו את תשעים ושמונה הקללות אשר עלולות לבוא עלינו בעוזבנו את דרך ה, והקורא והשומע קללות אלו נבהל ודואג אנה אנו באים וכיצד אפשר לעמוד בזה. בא רש"י ומלמד בפרשתנו מדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות?
"לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים... הוריקו פניהם ואמרו מי יכול לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם אתם ניצבים היום. הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו". וממשיך רש"י "היום - כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם והקללות והייסורין מקיימין אתכם ומציבים אתכם לפניו" (רש"י כט יב). כלומר יש תקופות של אופל, של החשכת מאורות, של ייסורין, אך הכל בא לטובתם של ישראל ובסופו של דבר אנו עומדים קיימים לפניו. רש"י מוסיף שגם הפרשה, בסוף כי תבוא אחר הקללות, באה לפייס את ישראל כמו שאומר שם משה: "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה לעיניכם בארץ מצרים" וכו, המסות הגדולות אשר ראו עינינו וההליכה במדבר ארבעים שנה בהן ה האכיל והלביש אותנו באותות ובמופתים - כל זה נועד לפייס את עם ישראל לאחר הקללות ולהראות להם שה אתנו, מחזיק ומקיים אותנו בכל שלב ושלב.
וכך אומר שם המדרש רבה "ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר - אמר ר יהודה: בוא וראה ענוותנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם אדם יש לו בן והוא טוענו (סוחב אותו), אם מצער אותו מיד הוא משליכו. כביכול הקב"ה אינו כן אלא היו ישראל במדבר ארבעים שנה והיו מכעיסים אותו והוא טוענן (ממשיך להוביל אותם)" (מדרש רבה דברים סוף פר כי תבוא).
והמדרש מביא שם משל נוסף, שבנוהג שבעולם אם אדם יש לו בן שצריך להנקה, הוא נותן אותו לשפחה או למינקת שנתיים או שלוש שנים. אך הקב"ה אינו כן אלא "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול, אמר להם הקב"ה: בניי, חייכם כשם שגידלתי אתכם בעולם הזה כך אני מגדל ומייקר אתכם לעתיד לבוא. מניין? שנא: הבן יקיר לי אפרים" (שם).
גם הנצי"ב בפירושו העמק דבר מבאר שפסוקים אלו בסוף פרשת כי תבוא (כט א-ח) הם "תנחומים ולהניח לבן של ישראל על צ"ח קללות". והוא הולך ומבאר איך מכל דבר שנראה רע יצאה בסוף טובה לישראל וכך גם ההליכה במדבר ש"הרי נגזר 40 שנה להיות במדבר והיה מדומה לישראל שהיא צרה גדולה... והרי נתקיימה הגזרה הזו ומכל מקום לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך, וכל זה הראה לדעת אשר השגחת ה עליכם אפי בהסתר פנים... וכך תבינו ותשכילו כי גם בעת עומק הצרות תהיה השגחה חזקה עליכם ויודע הקב"ה חוסי בו, גם בשעת רעה זו, ואם כן אינו כל כך רע" (העמק דבר דברים כט ד).
מכל זה נלמד בעומדנו בסוף השנה, שהיתה שנה לא קלה לעם ישראל, אובדן אמון בהנהגה, בעיות מבפנים ומבחוץ, איומים מאומות העולם ועוד, והאדם עומד ושואל את עצמו איך מתחילים את השנה החדשה. באה התורה ומלמדת אותנו כי יש מנהיג לבירה ואחר כל הצרות אתם ניצבים היום והקב"ה ממשיך להוביל אותנו למרות הכל.
רעיון זה מובלט גם בשופר שהוא הכלי המרכזי בהמלכת ה בעולם בראש השנה שהרי בביהמ"ק היו גם חצוצרות וגם שופר, ו"בר"ה שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצוות היום בשופר" (ר"ה כו ב). ומלמדנו הרב קוק "שאנו חיים בתוך הטבע המקיף אותנו בחוקיו והננו מצווים להתהלך עמהם בקשר התורה והמצוות... אך אנו קשורים גם עם כל המעשים אשר רוח האדם הולך ומחדש אותם עם כל הטכניקה כולה וכל הסתעפויותיה. נמצא שיש לנו יהדות טבעית ויהדות טכנית. היהדות הטבעית מובעת בתקיעת השופר, הכלי הטבעי, אמנם היהדות הטכנית מובעת בתקיעת החצוצרות כלי המעשה המתוקן במפעלו של האדם, באומנותו הטכנית". ולכן בעת הזאת שאין לנו מקדש ואיננו יכולים לשמוע את קול החצוצרות, אומר הרב "אל ישמח אויבתנו לנו, נכון שהרשעה יכולה להשתלח ביהדות הטכנית והוד החצוצרות נלקח ממנו לשעה... אך היהדות הטבעית שלנו אין שום יד של צר יכולה לשברה, ובזה הננו החסונים והעזים שבאומות ולעולמים נשאר בידינו השופר, ולקולו הננו מתעודדים ובטוחים בשאיפתנו המנצחת שבמהרה ישובו לנו גם החצוצרות... ובחצוצרות ובקול שופר נריע לפני המלך ה בבית נכון ונישא" (מאמרי הראיה 146-147). כך שגם השופר עצמו שנשאר בידינו מאז ועד עולם מבטא את ההתייצבות הזו שאנו ניצבים ושום יד אויב ומתנקם לא יכולה לנו באמת.
נזכה לשמוע ולהבין את עומקם של קולות השופר המעודדים ונתחזק בהכרה ובתפילה שבמהרה יתן ה כבוד לעמו, שמחה לארצו, ששון לעירו וצמיחת קרן לדוד עבדו, מתוך שידע כל פעול שהוא פועלו ויבין כל יצור מי יצרו, אז ייראה כבודו והדרו לעיני כל בשר ונזכה לשנה טובה ולכתיבה וחתימה טובה, אמן.