"וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב" (בראשית ח, ז)... אמר לו [העורב]: מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי?!, אמר לו [נח]: מה צורך לעולם בך? לא לאכילה, לא לקרבן!. רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר, אמר לו הקב"ה: קָבְּלוֹ, שעתיד העולם להצטרך לו!, אמר לו [נֹח]: אימתי?, אמר לו [הקב"ה]: "עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (שם) - עתיד צדיק אחד [אליהו] לעמוד ולייבש את העולם, ואני מצריכו לו - כמו שכתוב "וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב" (מל"א י"ז, ו). בראשית רבה ל"ג, ה.
בעקבות סיפור המבול התעצם הניגוד הסמלי שבין היונה הצחורה והטהורה, לבין העורב השחור שנמנה בין העופות הטמאים. בעוד שהיונה מסמלת את מי שהסכימה להסתכן בעבור הכלל, והפכה לדמות המביאה את בשורת ההצלה והשלום, העורב מתואר על ידי דרשתנו כמי שמנסה להתחמק מן המשימה בטענה המוכרת של למה דווקא אני?.
חז"ל ראו ביונה המנהמת על בניה סמל של רחמים ומסירות (ברכות ג ע"א), בעוד שהעורב הפך לסמל לאכזריות המופנית אפילו כלפי בניו (עירובין כ"א ע"ב). לאור זאת, ניתן להבין את פרשנותו של מהרז"ו לדרשתנו, לפיה כוונתו של נח כלל לא היתה "לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" - כפי שהיתה מטרתו בעת שילוח היונה, אלא לגרום במכוון למותו של העורב האכזר: היתה סכנה לעורב שמא יפרח מרחוק ולא יוכל לשוב ויטבע במים - ונח כוון לזה שאין לחוש אם יטבע, ועל כן כתב "וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב" ולא כתב למה - אך אצל היונה כתוב "לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם" - שחשב נח לתקן על ידי היונה (פרוש מהרז"ו על אתר).
 |
|
(צילום: foxypar4-cc-by)
|
לאור כל זאת, יש לנסות להבין את המסר שטמנה דרשתנו בתיאור ההתערבות האלוקית לטובתו של העורב, בטענה שעוד נכון לו תפקיד חשוב בסיוע לאליהו הנביא, באותה התקופה בה אליהו יגזור יובש על העולם. נראה כי הקישור שעורכת הדרשה בין פרשת המבול לפרשית הבצורת שיזם אליהו, נועד להפנות את תשומת לבנו להקבלות הרבות בין הפרשיות, תוך מתן דגש על הניגודיות שביניהן.
בשתי הפרשיות מדובר בעונש על התנהגות שלילית של הדור, אך בעוד שבפרשת המבול ה הוא שגזר על המבול, והאדם (נח) צוּוָה לנסות ולהציל - בפרשית הבצורת האדם (אליהו) הוא שגזר את העונש, וה דווקא קצב את העונש וצמצמו כשלבסוף ציווה את אליהו להודיע על הפסקת הבצורת (מל"א י"ח, א). ניגוד נוסף הוא שבעוד שאליהו גזר שהשפע האלוקי שבגשם יימנע מתושבי הארץ, במבול העונש בוצע דווקא על ידי שפע עודף של גשם שהארץ לא יכלה להכילו.
חטאם של דור המבול היה נעוץ בתחום שבין אדם לחברו ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל (סנהדרין ק"ח ע"א), בעוד שחטא דורו של אחאב היה קשור בעבודת הבעל, וחז"ל דווקא שיבחו את התנהגותם בתחום שבין אדם לחברו - דורו של אחאב כולן עובדי עבודת כובבים היו - ועל ידי שלא היה בהן דילטורין (=מלשינים) היו יוצאין למלחמה ונוצחין (ויק"ר כ"ו, ב).
מערכת היחסים בין האדם לבין החיות התהפכה אף היא: נח הציל את כל מיני החיות שבעולם - אך אליהו גרם לצערם של בעל החיים - עד שאחאב ועובדיה נאלצו לתור את הארץ בתקווה ש"אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה" (מל"א י"ח, ה). כל בעלי החיים היו נתונים לחסדיו של נח, והיו סמוכים על שולחנו - בעוד שאליהו היה סמוך על שולחנו ונתון לחסדו של הגרוע והטמא שבהם - העורב אותו העדיף נח לשלח אל מותו.
אך מהי המשמעות של המבול ההפוך? האם תמך ה בגזרת הבצורת של אליהו כפי שתמך במבול - או שמא התנגד לגזירתו של אליהו, כפי שעולה מן ההנגדות למבול? מחד, ללא תמיכה אלוקית בגזרת הבצורת, קשה להניח שהיה מאפשר לה להתקיים במשך שלוש שנים (מל"א י"ח, א). אך מאידך, הציווי האלוקי שכפה על אליהו להודיע על הפסקת הבצורת (שם), וכן הדחתו של אליהו והחלפתו באלישע (מל"א י"ט, טז) מלמדים על אי-שביעות רצונו של ה מדרכו הקנאית הממושכת של אליהו. גם ההשוואה עליה עמדנו באשר ליחס בעלי החיים לנח ולאליהו, יכולה ללמדנו על רמיזה אלוקית לאליהו שעליו לשנות את דרכיו.
ייתכן שדרשתנו מציעה מפתח להבנת העמדה האלוקית באשר לגזרתו של אליהו. נראה כי רק במקרים נדירים, ורק באופן זמני, יש מקום לשימוש במידותיו האכזריות של העורב (ראה עירובין כ"א ע"ב - שם נלמד שאף התורה מתקיימת במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב). כמו בדור המבול, כך גם בדורו של אחאב, ייתכן שהיה ראוי לנקוט במידת האכזריות לפרק זמן מסויים, על מנת להביא שינוי מוסרי לעולם.
אך הסכנה הגדולה היא אימוץ הנהגתו של העורב באופן קבוע ומומשך. לפי המצודת דוד נשלחו דווקא העורבים לכלכל את אליהו בכדי להעיר רוחו לבל יתאכזר על ישראל, בראותו כי העורבים האכזרים יחמלו עליו לכלכלו - ואיך לא יחמול הוא על ישראל?! (מצודת דוד על מל"א, י"ז, ד). נראה כי כשם שהמבול ארך רק ארבעים יום, ומרבית התקופה המתוארת בפרשתנו מיועדת לשיקום ובניה מחדש של העולם - גם הבצורת שעליה גזר אליהו לא היתה צריכה לארוך זמן כה רב.
מחד, קובעת דרשתנו כי יש מקום לעורב בעולמנו - שכן בתקופות מסוימות הוא יסייע לאותם שראוי שיאחזו במידתו. אך מאידך - תפקידו של העורב המסייע הוא להזכיר לאדם שכעת אוחז הוא במידתו של השחור שבעופות - וראוי לו לצמצם פרק זמן אכזרי זה למינימום ההכרחי, ולחזור בהקדם האפשרי לתפקיד הגדול המיועד לאדם, תפקיד בו יתדמה דווקא ליונה מבשרת הגאולה - "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כג-כד).
הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.