דור המבול אמנם עברו עבירות רבות, אבל היה עוון מיוחד שהיה הקש ששבר את גב הגמל וגרר שה' לא המתין להם יותר אלא גזר עליהם את המבול. כך מספרת לנו הגמרא במסכת סנהדרין (דף ק"ח ע"א): "אמר רבי יוחנן בא וראה כמה גדול כוחה של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל שנאמר 'כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם' (בראשית, ו', י"ג)".
לפני כן, באותו עמוד בגמרא, רבי יוחנן עצמו מלמד אותנו על חטא חמור נוסף שעשו דור המבול- "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ אמר רבי יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל". נשאלת, כמובן, השאלה, מדוע דווקא חטא הגזל הוא החמור כל כך שבגללו נחתם גזר דינם, והרי עשו עוונות נוראים אחרים.
נראה להסביר זאת, על פי גמרא מעניינת במסכת סוטה (דף ט' עמוד א'). כך אומרת לנו הגמרא: "תנו רבנן סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה מה שביקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלוהו ממנה שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו". לסוטה היה בעל. היא נתנה עיניה בגבר אחר וחשבה להנות משני העולמות. מה סופה? מידה כנגד מידה- לא רק שהיא אסורה לעולם למי שנאף איתה, אלא שהיא נאסרת גם על בעלה. כלומר- לא רק שהיא לא הרויחה. היא גם הפסידה מה שהיה לה קודם.
באותו אופן, "תנו רבנן דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה" (סנהדרין ק"ח ע"א). לדור המדבר היה שפע חומרי רב. אבל, זה לא הספיק להם. הם רצו לקחת גם מה שיש לשני. לכן, מידה כנגד מידה, בא עליהם המבול, וגם מה שהיה בידם מלפני כן הם הפסידו.
הגמרא בסוטה (דף ט' עמוד ב') מביאה לנו דוגמאות נוספות של אישים שרצו לקחת מה שלא שלהם, והפסידו בסוף גם מה שהיה שלהם מהתחלה: "וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש לא נתנו לו, ומה שבידו נטלוהו ממנו. אמר הקב"ה אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה ועכשיו ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה, אני אמרתי יהלך בקומה זקופה עכשיו על גחונו ילך, אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם עכשיו עפר יאכל. הוא (=הנחש) אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה עכשיו איבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה. וכן מצינו בקין, וקרח, ובלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי, ואבשלום, ואדוניהו, ועוזיהו, והמן שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם מה שביקשו לא ניתן להם ומה שבידם נטלוהו מהם".
הנחש היה אמור להיות מלך על כל החיות, זקוף, ואוכל מאכל אדם. היה לו כמעט הכל. אבל הוא רצה את חווה לעצמו. מה עשה? ניסה להחטיא את אדם לאכול מעץ הדעת דרכה, כך שאדם ימות וחווה תהיה שלו. מה קרה בסוף? מידה כנגד מידה. לא רק שהוא לא קיבל את חווה, אלא נוצרה שינאה בין חווה ובניה לבין הנחש ובניו. הנחש גם הפסיד את יוקרתו, וממלך בעלי החיים הפך לארור מכולם, ללא רגליים וללא חוש טעם.
קין חלק עם הבל את כל העולם. כל העולם מתחלק לשני אנשים בלבד! הם חילקו ביניהם שהקרקעות של קין והמיטלטלין של הבל. לקין זה לא הספיק. הוא רצה גם את החלק של הבל. מה היה סופו? לא דיו שלא קיבל את חלקו של הבל, אלא אפילו בעלותו על הקרקע נלקחה ממנו – "נע ונד תהיה בארץ", שהרי אף קרקע אינה שלו ולא יכול להשתכן בה.
קרח היה לוי מכובד, בן דוד של משה רבינו, ועשיר גדול. זה לא הספיק לו. הוא רצה גם להיות הכהן הגדול או נשיאי שבט לוי. מה היה סופו? שנבלע בארץ עם כל רכושו ותומכיו.
בלעם היה גדול נביאי הגויים. מומחה לנבואה בעל שם עולמי, עם יוקרה ומשכורות בהתאם. יכל לחיות כמו מלך כל חייו. זה לא הספיק לו. הוא רצה ממון רב מבלק ולכן ניסה לקלל את עם ישראל. מה היה סופו? "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב", הוא נהרג במלחמה של עם ישראל מול מדיין.
דואג האדומי היה ראש הסנהדרין בזמן שאול המלך. אדם בכיר מאוד בממשל של שאול. יום אחד שאול כינס את כל עבדיו והתלונן שכולם עוזרים לדוד לברוח. הוא גם רמז שיתגמל בצורה נאותה מי שימסור לו מידע על דוד. דואג, שרצה להחניף לשאול, הלשין בפניו על הכהן הגדול שנתן לדוד לחם וכלי נשק לפני כמה זמן. המלך שאול כעס וחיפש מתנדב שיהרוג את הכהן הגדול ואת כל בני עירו, נוב עיר הכהנים. אף חייל לא הסכים לעשות זאת, עד שדואג עצמו הרג את כל נוב עיר הכהנים והחריב את משכן נוב, הכל להחניף לשאול. דואג חשב שירוויח מזה עוד כבוד ומעמד ורכוש מהמלך שאול. מה היה סופו? מידה כנגד מידה- הוא זה שהרג (לפי חלק מהפרשנים) את שאול במלחמה מול הפלישתים, ונהרג על ידי בית דינו של דוד על זה שהרג את המלך שאול.
אחיתופל היה יועץ בכיר ומכובד לדוד המלך. כשאבשלום מרד בדוד הוא עבר צד בכדי להחניף לאבשלום, והציע לאבשלום איך להרוג את דוד בעודו במנוסה. מרגל של דוד שנשאר בארמון הצליח לשכנע את אבשלום שעצת אחיתופל רעה, ובכך מנע אותה ונתן לדוד זמן להתארגן למתקפת הנגד. אחיתופל החניף לאבשלום כי חשב שיקבל עוד דיבידנדים וכבוד מהמלך החדש, אולם סופו שהוא כל כך נעלב שלא שמעו לו, והלך לביתו והתאבד.
גחזי היה השמש של אלישע הנביא. היה לו עתיד מזהיר. הוא היה צפוי להיות הנביא הראשי אחרי אלישע. אולם, פעם אחת ריפא אלישע את נעמן, שר צבא גוי של ארם, ממחלת הצרעת, וסירב לקבל מנעמן מתנה, בכדי לקדש שם שמיים. גחזי הלך בסתר וביקש מנעמן, כביכול בשם אלישע, בגדים ומתנות לכמה "בני נביאים" חדשים שכביכול הגיעו. נעמן נתן ברצון. אולם אלישע, שראה זאת בנבואתו, קילל את גחזי שיהיה מצורע במקום נעמן. גחזי רצה לקבל בגדים ומתנות מנעמן, ובמקום זה נהיה מצורע שגם בגדיו שלו פרומים.
אבשלום, שאותו הזכרנו גם קודם, היה בן המלך דוד. יכל לחיות כנסיך כל ימיו. אבל הוא רצה יותר, הוא רצה להיות המלך במקום אבא שלו. סופו שהמרד שלו נכשל והוא נהרג במלחמה. באופן דומה, אחיו, אדוניהו, רצה למלוך לקראת פטירת דוד. הוא יכל להישאר בן אצולה ממשפחת המלך כל ימיו. אבל ניסה למלוך במקום שלמה, שלו הובטחה מראש המלוכה. שלמה היה מוכן לסלוח לו על המקרה, אבל אדוניה לא הסתפק בזה, וכעבור זמן ביקש משלמה שיתן לו את הפילגש של דוד, בכדי להראות כביכול שהוא ממשיכו של דוד ולא שלמה. סופו היה ששלמה הורה על הריגתו.
עוזיהו היה מלך מכובד מזרע דוד. היה לו הכל. אבל הוא רצה גם להיות כהן גדול והקטיר קטורת. סופו היה שנצטרע לשארית ימיו, והיה צריך למנות את בנו למלך בפועל במקומו.
המן היה המשנה למלך אחשוורוש, שכל עבדי המלך, פרט למרדכי, משתחוים לו. להמן זה לא הספיק, הוא ביקש להרוג את כל היהודים רק בשביל לנקום במרדכי "החצוף" שלא משתחווה לו. את הסוף כל ילד יודע- המן רצה להיות גבוה מעל כולם, אז הוא נתלה על העץ...
הלקח מסיפור המבול, אם כן, הוא שאדם ישמח במה שה' נותן לו, ולא ינסה לגזול של אחרים. חבל להפסיד גם מה שכבר יש...
נח- הגזל לא משתלם
דור המבול חטאו בהרבה עוונות, אבל לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. הסיבה היא, שעוון זה גורר עונש מיוחד של מידה כנגד מידה- מי שרוצה לקחת מה שלא שלו, מפסיד בסוף גם מה שהיה לו מהתחלה.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו