"אם כסף תלוה את עמי [... לא תשימון עליו נשך. אם חבֹל תחבֹל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו]" (שמות כ"ב, כד-כה) - הדא הוא דכתיב "נִבֳהָל לַהוֹן איש רַע עָיִן [ולא יֵדַע כי חֶסֶר יבֹאֶנו]" (משלי כ"ח, כב) - זה קין שהבהיל עצמו ליטול העולם. כיצד? כשהיה עם אחיו שנאמר "ויהי בהיותם בשדה" (בראשית ד', ח). אמרו זה לזה: 'בֹא ונחלוק העולם'. אמר קין: 'טול אתה את המטלטלין - ואני הקרקעות', וחלקו ביניהם. נטל הבל את המטלטלין וקין את הקרקעות, וחִשב להוציאו מן העולם. היה הבל מהלך בעולם - וקין רודפו. אמר לו: 'צא מתוך שלי', והיה הולך להרים ואומר: 'צא מתוך שלי', עד שעמד עליו והרגו. הוי " נִבֳהָל לַהוֹן איש רַע עָיִן " - זה קין שהיתה עינו רעה באחיו, "ולא יֵדַע כי חֶסֶר יבוֹאֶנו" - ומה חסרון הגיע לו? שאמר הקב"ה "נע ונד תהיה בארץ", ומהו כן? שכל מקום שהולך, הקב"ה היה מביא לו רעה לרגליו, והיו מכין אותו ורודפין אחריו עד שמוציאין אותו.
שמות רבה ל"א, יז
קשר מופלא יוצר המדרש בין המשפטים הממוניים שבפרשתנו לבין סיפור קין והבל. במבט ראשוני נראה קשר זה תמוה עד מאוד, שכן על פי הקריאה הרגילה של פרשת קין והבל, היא אינה עוסקת בסכסוך ממוני אלא בסכסוך על רקע דתי. הרצח מתואר בה כתוצאה מקנאתו של קין בהבל, הנובעת מהדחייה האלוקית של מנחת קין, אל מול השעייה למנחתו של הבל.
נראה כי הקושי המרכזי עליו נסמכת הרחבת הסיפור המקראי, הוא החיסרון המצוי בפסוק "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד', ח), שאינו מפרט את תוכן האמירה. קושיה נוספת היא מדוע יש צורך להזכיר בפסוק שהרציחה ארעה דווקא "בשדה", וגם הביטוי "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" נראה תמוה, שכן ניתן היה לנסחו ביתר פשטות 'ויהרוג קין את הבל אחיו'. מעבר לקשיים בפסוק זה, עמדו בפני הדרשן השאלות מדוע מלכתחילה דחה ה' את מנחתו של קין, וכיצד התבטא בעונשו של קין מידה כנגד מידה אל מול חטאו.
בכדי לפתור את כלל הקשיים הללו, קראה הדרשה את המילים "ויהי בהיותם בשדה", לא כתיאור מקום, אלא כסיבה לרצח, תוך שהיא מניחה שקין, המתואר כ"עובד אדמה" – סבר כי זכותו לטעון שעל הבל לא להיות על שדהו, מתוקף הסכם חלוקת העבודה והרכוש המוחלטת ביניהם. גם התיאור "ויקם קין אל הבל" – מקבל משמעות מחודשת, לפיה קם קין אל ההרים שאליהם נס הבל מפניו. לפי השלמה זו, ברור גם מדוע נענש קין בכך שלא יוכל לנכס לעצמו יותר קרקעות כל ימי חייו "נע ונד תהיה בארץ".
לפי קריאה זו, המדגישה את תפיסתו הקניינית המוחלטת של קין על שדהו, יובן גם מדוע מלכתחילה לא קיבל ה' את קורבנו. קורבנו של קין לא נתקבל, מאחר והקורבן לא ביטא אות תודה לה' על השימוש בקניינו של קונה שמים וארץ, אלא היווה בעיני קין, ששמו מעיד על רצונו לקנות לעצמו את העולם, מעין תשלום לבעלים הראשוניים של הקרקע בעד קניינה.
לפיכך מתברר, כי הסכמתו של הבל להצעת קין "בֹא ונחלוק העולם", נבעה מן הפערים ביניהם בהבנת מהות הקניין. הבל, שראה את קניין האדם ברכוש כהבל זמני וחולף, סבר כי החלוקה בינו לבין אחיו, מתייחסת רק לזכויות השימוש בקניין הבורא (ולפיכך גם נתקבל קורבנו...). לפי תפיסה זו, נראה היה בעיניו סביר שקין כעובד אדמה - יהנה מפרי האדמה, בעוד שהוא עצמו כרועה צאן - יהנה מתוצרי הצאן. הבל וודאי לא ציפה לדרישתו של קין "צא מתוך שלי!", וייתכן אף שבתחילה כשעמדה לפניו דרישה שכזו, הוא לא הבין את כוונתה. כך ניתן להסביר את ניסיונו ללכת להרים, לאזורים מרוחקים שאינם מעובדים, מתוך מחשבה כי אחיו מגרשו רק בשל ההפרעה לגידול פרות הקרקע.
לאור זאת, נוכל להבין את הקשר העמוק שראה הדרשן בין חטאו של קין, לחטאו של המלווה בריבית והחובל שלמת רעהו בלא להשיבו. לפי תפיסת התורה, "לי הכסף ולי הזהב נאֻם ה' צבאות" (חגי ב', ח), והאדם בחסדי שמיים, יכול לקבל זכות שימוש בכסף. לפי תפיסה זו, הלוואה היא מצב בו אדם שיש ברשותו זכויות שימוש בסכום כסף, בוחר ללכת בדרכי ה', ולהעביר את זכויות השימוש בכסף לרעהו הנזקק.
לעומת זאת לפי התפיסה הקניינית של קין, לפיה הכסף הוא קניינו הפרטי המוחלט של האדם, הגישה הבסיסית היא לא לאפשר לאחר להתקרב לקניינו ("צא מתוך שלי!"), וודאי שלא להשתמש בו ללא תשלום. רק במקרים בהם אדם כקין יסבור שעל ידי וויתור זמני על קניינו, יוכל לבסוף לכבוש את רכוש חברו, ואולי אף יגרום להוצאת חברו מן העולם ("היא שמלתו לעורו - במה ישכב?!"), הוא יסכים להלוותו בריבית קצוצה, מתוך כוונה לגבות את חובו אפילו תוך עינוי אחיו.
חז"ל פונים במדרש זה את המלווה באזהרה נוקבת: אם תחשוב כמו קין כי הכסף והזהב שלך הוא, תשים על אחיך נשך, ותחזור על מעשהו של קין המציע לאחיו עסקה כלכלית למען יפול בה ויוכל לכבוש את רכושו, סופך יהיה כסופו, ובמידה כנגד מידה, הזכויות הזמניות שהעניק לך הבורא ברכוש ילקחו ממך. עליך לדעת שכשם שלקין נאמר "כל דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", גם את הלווה שלך ישמע ה' - "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" (שמות כ"ב, כו). גם בלקיחה מוצדקת של ערבון, חובתך לחשוב על חיי הלווה שלך - "היא שמלתו לעורו - במה ישכב?!" (שם), שכן אם יקפא למוות - דמיו יזעקו לה' מן האדמה, ולא תתקבל התנערותך מן האחריות בטיעון "השומר אחי אנכי?", כרוצח תחשב - ואות קין תדבק בך עד עולם.
* איתן פינקלשטיין, רבבה, דוקטורנט לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן