(כה) וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ:
(פרק כג)
הציווי "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה אֱלֹהֵיכֶם" הוא חד משמעי וללא תנאים. אין הציווי תלוי בשכר המפורט לאחר מכן אלא הוא עומד בפני עצמו - עבודת ה אינה על מנת לקבל שכר, וכדברי האלשיך הקדוש "שלא נעבוד על מנת לקבל פרס רק ועבדתם למה שהוא ה אלהיכם, ואחר כך הוא יעשה את שלו, כי מלבד הקרן קיימת לעולם הבא גם יוסיף ובירך פירות בעולם הזה".
מכיון ש"ה אֱלֹהֵיכֶם" לכן בא הציווי לעובדו, וזו צריכה להיות הכוונה בעבודה - לעבוד את ה כי הוא ה אלהינו ולא משום סיבה אחרת. כמובן שאין עבודה לשמה זו מניחה שאין שכר, אדרבה "מלבד הקרן קיימת לעולם הבא גם יוסיף ובירך פירות בעולם הזה"; אך הכוונה בעבודה צריכה להיות לשם ה "ואחר כך הוא יעשה את שלו".
גם אין הציווי לעבוד את ה תלוי במצבו של האדם, וכדברי האלשיך הקדוש:
עוד כִּוֵּן שעבדתם בין אם מתנהג עמכם ברחמנות וזהו את ה בין אם מתנהג עמכם בדין, אל תרפו מעבודתו יתברך דבר וזהו אלהיכם.
בין אם טוב לאדם ובין אם רע לו, הוא מחוייב לעבוד את ה. דבר זה נלמד מהשימוש בשני שמותיו של הקב"ה ("ה אֱלֹהֵיכֶם") הן בשם הוי"ה המסמל רחמים והן בשם אלהות המסמל דין. לומר, "בין אם מתנהג עמכם ברחמנות וזהו את ה בין אם מתנהג עמכם בדין, אל תרפו מעבודתו יתברך דבר".
נוסף על לימודים חשובים אלו המגדירים את אופן העבודה הרצויה מלמדנו האלשיך הקדוש שלאופן העבודה יש משמעות גם לעניין השכר. לכאורה היה ניתן לחשוב שהשכר ניתן על העבודה עצמה ולא על האופן שבו היא נעשית. לשון אחר: כל עובדי ה מקבלים שכר שווה. כך היא גם דרכו של מלך בשר ודם כלפי עבדיו; כותב האלשיך הקדוש:
יאמר כי הנה דרך מלך בשר ודם המצוה את מאה איש יעשו לו עיר או מגדל ויתן להם מאה אלף זהובים, לא יקפיד רק (=אלא) שתעשה מלאכתו בין יעשוהו יחד כלם או מעט כל אחד ואחד בפני עצמו. ובשלמו השכר יחלק חלק כחלק אלף זהובים לכל אחד ואחד.
למלך בשר ודם חשוב שהעבודה תעשה, ואין זה משנה לו אם כל עבדיו יהיו שותפים לכל שלב מבניית העיר או המגדל, או שכל אחד מהם יעשה את חלקו וילך לו. לבניית העיר או המגדל יש תקציב מוגדר, ומי שיטול חלק בעבודה יקבל שכרו, והתקציב מתחלק שווה בשווה בין כל העובדים.
אמנם הוא יתברך לא כן הוא, כי אם בעבודה לא יחפוץ יהיה כל אחד בפני עצמו רק יחד כלם אם אפשר, כי אינו דומה מרובים העושים את המצוה למועטים העושים את המצוה (ספרא בחוקותי פרשה א פרק ב). וזהו ועבדתם לשון רבים. אך בשכר, עם שעבדם יחד כלם, לא יהיה שכרם חלק כחלק בשוה. כי גם בהיות אלף איש עושים יחד מצוה אחת, אין אחד מכלם נוטל בשוה עם חבירו, כי פלס ומאזני משפט לה וכו (משלי טז יא), והוא יפלס ויאמר הנה פלוני היה פנוי אך רעהו הניח עסקיו לעשות המצוה. ועל דרך זה, פלוני עשה בעצבון ופלוני שלא בעצבון, ופלוני בשמחה ופלוני בשמחה יתירה, ופלוני בכבדות ופלוני בזריזות, ופלוני בכונה קלה ופלוני בכונה גדולה. וההיקש באלף אלפי מיני בחינות אין מספר. באופן שעם עשותם המצוה יחד, יהיה השכר פרטי אל כל אחד לפי בחינתו. וזהו אומרו ועבדתם את ה לשון רבים, ועם כל זה ובירך [את לחמך] וכו לשון יחיד.
הקב"ה אינו חפץ בעבדים יחידים שכל אחד עושה את שלו, אלא חפץ שיעבדו כולם יחד "אם אפשר". לא אוסף של יחידים אלא ציבור עובד את ה יחד - בזה חפץ ה. החשיבות היא לא רק להשלמת כל המצוות על ידי כל היחידים, אלא שייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו יתברך.
אמנם למרות העבודה המשותפת של כולם "לא יהיה שכרם חלק כחלק בשוה", כיון שיש חשיבות לא רק למעשה אלא גם לאופן שבו נעשה המעשה. מלך בשר ודם שמח שנעשה רצונו ונבנו העיר או המגדל, ואין הוא יודע (ומסתבר שגם אין כל חשיבות בעיניו) מהי הרגשתם של עבדיו בעת העבודה, האם שמחו למלא רצון מלכם או שמא הצטערו על מלאכה אחרת שנאלצו לוותר עליה כדי לבנות את העיר או את המגדל. אבל בעבודת ה אין זה כך; "פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה" - הקב"ה אינו חפץ רק בעבודה אלא גם באופן שבו נעשית העבודה, ולכן חשיבות גדולה נודעת גם לשמחה שבעבודה, גם לזריזות וגם לכוונה שבה. אינו דומה מי שעבד את ה מתוך עצב למי שעבדו מתוך שמחה, ואינו דומה מי שעבדו מתוך שמחה למי שעבדו מתוך שמחה יתירה. אינו דומה מי שלא נאלץ לוותר על דבר כדי לעבוד את ה כי היה פנוי, למי שהניח את עסקיו כדי לעשות רצון קונו. כולם עובדים בשווה מבחינת המעשה אך הבדל גדול יש בין עובד לעובד, והכל נלקח בחשבון לעניין השכר. העבודה היא כללית אבל השכר הוא אישי. דבר גדול זה למד האלשיך הקדוש מרמזי הכתוב. הכתוב פותח בציווי בלשון רבים - "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה אֱלֹהֵיכֶם", אך ממשיך בעניין השכר בלשון יחיד - "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ", ללמדנו "שעם עשותם המצוה יחד, יהיה השכר פרטי אל כל אחד לפי בחינתו".