וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ד אֶת משֶׁה. וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַד אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (במדבר ל,א-ג)
פרשת מטות, פונה לאיש הנודר נדר או נשבע שבועה, ומזהירה אותו פן יחלל את נדרו או שבועתו ולא יקיימם.
ההגות היהודית לדורותיה, התלבטה רבות בשאלה האם ראוי להרבות בנדרים ובשבועות.
עמדה מענינת מובאת בספר קהלת הקובע כי "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" (קהלת ה,ד).
ישנם בני אדם המיישמים היטב הדרכה זו של קהלת, ומשתדלים שלא להתחייב, שמא לא יוכלו לקיים: אני לא מבטיח שום דבר, מנמיכים הם ציפיות ומשאירים את עצמם בלתי מחויבים.
ר נחמן מברסלב, כפי שמספר תלמידו, ר נתן מנמירוב, התנהל אחרת:
"והיה רגיל בנדרים מאד מאד, שכמה פעמים כשבא היום קבל עליו בנדר כל סדר העבודה שהיה רוצה לעשות באותו היום, ואחר כך אף על פי שהיה קשה עליו מאד היה מוכרח לעשות מחמת הנדר. וכן עשה כמה וכמה פעמים..." (שבחי מוהר"ן טו).
ר נחמן, כך נראה, מבקש לסנדל עצמו על מנת שלא יוכל לסגת מרצונותיו, שאיפותיו ותכניותיו.
אולם בעומקם של דברים, אין כאן רק טכניקת סנדול כי אם רצון לחולל שינוי מהותי בהתבוננותנו על העולם.
הנדר, השבועה וההתחייבות, אינם רק מכריחים את האדם לקיים את דברו, כי אם מעצבים מחדש את הקשר בינו לבין מושא התחייבותו.
ההימלטות מן ההתחייבות יוצרת תלישות, דוחקת ערכים כגון נאמנות ומסירות, ומאפשרת לאדם להתנהל חופשי ובלתי קשור. הנדר נקרא גם איסר, לשון איסור אך גם לשון אָסור - קשור.
המחוייבות, מצמצמת, במידה רבה, את מרחב התנועה, אולם בד בבד היא קושרת ומקדשת נאמנות ומסירות.
הפוסט מודרניזם, מבקש לנתץ את המחויבות לערכים מוחלטים, לעקרונות מקודשים, לחברה, לקהילה, לבן זוג ולרֵע.
החופש וההעדר המחויבות עצמם, הפכו באופן אבסורדי לערך המקודש של תפיסה תרבותית זו והם המנחים והמעניקים את המוטיבציה לנתץ ולערער כל ערך וכל אידיאל.
בעולם זה, גם המילה הפכה לחומר ביד היוצר, אין לה עמידה לכשעצמה והיא משרתת את המשתמש בה למטרותיו, באינטרפטציות שלו, ובפרשנות החופשית שהוא רשאי להעניק לה.
חשוב להדגיש, כי השחרור מכל מחויבות הוא חוויה מכוננת ומשמעותית, והאדם הקשור למסורת ישראל זוכה לה פעם בשנה, בהתקדש יום בערב יום הכיפורים עת הוא עומד ומתפלל תפילת כל נדרי.
בתפילה זו, מבקש האדם לשחרר עצמו מכל מחויבות, מכל נדר, מכל איסר, מכל קונם ומכל שבועה, שנטל על עצמו במהלך השנה.
הזכות להתיצב כנייר חלק, בפני עצמך, בפני בוראך, ברמה התודעתית, היא זכות שלא תסולא בפז, והיא המעניקה לאדם את היכולת להתחדש, את התקוה להניח מאחור את משקעי העבר ולהתחיל את השנה החדשה, לאחר יום הכיפורים, מתוך רעננות, תמימות ואמונה.
אולם זכות זו, מוענקת לאדם פעם אחת בשנה, בעוד שבכל שאר הזמן, הוא נתבע להתחייב, לנדור ולהתקשר.
בעולמנו, הפוסט מודרני, רבים נמלטים מן ההתחייבות. מעסיקים מנסים בכל דרך להתחמק ממחויבות כלפי עובדיהם, בני זוג חיים ביחד אולם מסרבים להתחייב זה לזה בברית נישואין, והורים, לעתים, מסתייגים מהבאת ילדים לעולם, מתוך חשש להתחייבות הכרוכה בכך.
וכך עלול להירקם לנגד עיננו עולם קר ומנוכר, ללא בריתות, ללא נאמנויות עמוקות ונצחיות, וללא התמסרויות טוטאליות עמידות בפני כל שינוי וכל מצב רוח.
ר נחמן מברסלב מבקש להשיב לעולם את החום, את המסירות, את הנאמנות ואת ההתקשרות, וכל אלו, כך לפי ר נחמן, עוברות דרך הנכונות להתחייב, לנדור, ובלשון התורה - "לאסור איסר על נפשו".
המאמר מתפרסם בעלון "עסקים ולומדים" של צהר