בשגגה

בביקור שערכתי בארה"ב לאחרונה נסעתי במונית ממנהטן לשדה התעופה הבינלאומי, JFK. נהג המונית היה מהגר מטהיטי שהגיע לארה"ב לפני כשלושים שנה. בדרכנו אל שדה התעופה ראינו הומלס שוכב על מדרגות כשהוא שתוי ומוזנח. כשראה זאת, שאל הנהג מדוע אותו האדם אינו עושה עם עצמו משהו. הוא עצמו, הרי, עובד כנהג ומגדל ארבעה ילדים, שרכשו כולם השכלה ומקצוע, ומדוע לא יעשה זאת גם אותו חסר הבית? בתגובה לדברים אלו הערתי שאולי לאותו חסר בית לא היו הורים טובים, או שמעולם לא זכה לרכוש כלים והשכלה. במקום להאשים, אמרתי, אולי מוטב לגלות כאן רחמים ולהגיש לאותו אדם סיוע. הנהג לא הסכים עימי, ונפרדנו בשדה התעופה ללא הסכמה ולאחר שתיקה ממושכת.

סיפור זה הוא רק דוגמה קטנה לשאלה גדולה בפניה אנו ניצבים, כחברה וכיחידים. כיצד עלינו להתייחס אל החלש, אל הנכשל ואפילו אל הפושע? בחברה בה אנו חיים נוכל למצוא מגוון תשובות לשאלה זו, הנעות בין אדישות, האשמה ואף סלידה, לבין הבנה, רחמים וחמלה. אחד המקומות בהם ניתן למצוא התייחסויות שונות לסוגייה זו במקורות הוא במעמדו של הרוצח בשגגה. סוגיה זו מופיעה במקרא בארבע מקורות שונים[1]. מעניינת ביותר היא ההשוואה בין ההתייחסות אליו בשניים מהמקראות: בספר במדבר (פרק לה), ובספר דברים (פרק יט). השוואה בין שני המקורות מעלה כי לפנינו שתי גישות שונות ומנוגדות ביחס לרוצח בשגגה, הן במישור ההלכתי והן במישור המוסרי: האחת מטילה עליו את מלוא האחריות למעשיו, והשניה מתחשבת בנסיבות המקרה ומבקשת לסייע לו.

בספר במדבר, ההתייחסות אל הרוצח בשגגה דומה לזו לה זוכה רוצח במזיד. כמו הרוצח במזיד, נמלט גם הרוצח בשגגה מאימת גואל הדם אל עיר המקלט הקרובה ביותר. בראייה זו, שני סוגי הרוצחים שניהם בני מוות. הפרשייה בספר במדבר מדגישה כי הרוצח בשגגה (כמו רוצח במזיד) עושה שימוש באבן וברזל, וההבדל הוא רק בכך שחסרו לו התודעה והכוונה המלאה לביצוע הרצח. בפרשייה חוזר פעמים רבות השרש ש.פ.ט, למשל: "עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט" (לה, יב), "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה" (לה, כד). שני סוגי הרוצחים נשפטים כאחד, וההבדל הוא רק בגזר דינם.

לעומת זה, בפרשייה שבספר דברים מודגש שמדובר על מעשה תמים ללא כל זיקה לאלימות. הדבר מודגש במיוחד במילים אלו: "וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת" (יט, ה): כביכול הברזל הולך ומוצא את הנרצח. לעומת אזכורי השפיטה הרבים בספר במדבר, כאן לא מוזכר כלל שורש זה, למעט בפסוק: "וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת" (י"ט, ו). לפי ספר דברים עולה כי החברה אינה מעמידה לדין את הרוצח בשגגה, אלא מעניקה לו הגנה וסעד מפני גואל הדם. כאשר נהרג אדם בשגגה, הסוגייה אינה משפטית, אלא אנושית, חברתית וציבורית.

ההבדלים שנמנו עד כה מביאים אותנו להבדל המשמעותי ביותר בין שתי הפרשיות: השאלה האם הרוצח בשגגה הוא בן מוות או דם נקי. כך, בספר במדבר ניתנה רשות לגואל הדם לפגוע ברוצח, ברגע שיצא מעיר מקלטו (במדבר לה, כז). בספר דברים, לעומת זאת, מצב הדברים הוא שונה לגמרי, ולרוצח בשגגה "אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת" (יט, י). מהפסוקים בספר דברים אף נגזרו שתי הלכות מעשיות, שאין להן זכר ויסוד בפסוקים שבפרשיית במדבר: האחת היא "ושלשת את גבול ארצך", דהיינו החובה לפזר באופן האופטימאלי את ערי המקלט מבחינה גאוגרפית, והשניה היא "תכין לך הדרך" שפירושה גם לשלט היטב את כל הצמתים, וגם להפוך את הדרכים לעבירות ונוחות. מטרת שתי ההלכות הללו היא לסייע לרוצח בשוגג להימלט ובכך להצילו.

ראינו, אם כן, את המתח הקיים במקרא בין שתי גישות מנוגדות באשר ליחס הראוי למי שנטל חיים בשגגה. הללו נעות בין שני הקטבים, בין קריאתו של אותו נהג מונית לאדם "ליטול אחריות" על מעשיו בכל תנאי, לבין העמדה המכירה בנסיבות מקלות ובקשיים המובילים את האדם לעיתים למצבים מהם אינו יכול להיחלץ. ואולם גם אם שתי הדרכים פתוחות בפנינו כחברה, את המאמר כדאי אולי בכל זאת לסיים בדברים שאותם כתב הרב נחמן, בקראו "לדון כל אדם לכף זכות":

"דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה ... " (ליקוטי מוהר"ן קמא, רפב).

[1] שמות כא, יג; במדבר לה; דברים ד, מא-מג; דברים יט.

הרב שי נווה, עמית בבית המדרש לצדק חברתי וראש תכנית שיעור א במדרשת נשמת