(יא) וַיְדַבֵּר ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: (יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה: (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה:
(פרק ל)
הסכום הניתן ככופר נפש בהחלט מעורר מחשבה; למה מחצית השקל ולא שקל שלם? בדברי חז"ל מופיעות הצעות אחרות; כך כתוב בירושלמי (שקלים פ"ב ה"ג):
רבי יודה ורבי נחמיה חד אמר לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל, וחרנה אמר לפי שחטאו בשש שעות יתנו מחצית השקל דעבד שיתא גרמסין ("שם מטבע שהיתה בימי משה" - קרבן העדה). רבי יהושע בי ר נחמיה בשם רבן יוחנן בן זכיי לפי שעברו על עשרת הדיברות יהא נותן כל אחד ואחד עשרה גרה.
שלוש הדעות מקשרות את מחצית השקל לחטא העגל ורואות במחצית השקל כפרה על חטא זה. שני התנאים הראשונים מבינים את מתן ה"מחצית" ככפרה על זמן עשיית העגל; הדעה הראשונה מקשרת ל"מחצית היום", והדעה השניה מקשרת ל"שש שעות". ולפי הדעה השלישית מתקשרת ה"מחצית" לסכום הגרות שיש במחצית השקל, דהיינו עשר גרות ("עשרים גרה השקל") "לפי שעברו על עשרת הדיברות", והכוונה היא (בלשונו של האלשיך הקדוש): "מפני שהעבודה זרה שקולה כעובר עשרת הדברות, על כן הביאו עשרה גרה".
הצעה אחרת כותב האלשיך הקדוש בשם "החכם ה"ר שלמה בן אלקביץ ז"ל" (מחבר הפיוט "לכה דודי"):
ובשם החכם ה"ר שלמה בן אלקביץ ז"ל שמעתי שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם, על כן כל אחד יביא מחצית.
נתינת "מחצית" ולא שלם, באופן שהשלם נוצר על ידי שני אנשים מישראל, מלמדת את ישראל "יחס אחדותם". כל אחד מישראל אינו עומד לעצמו (כשהוא לעצמו הוא רק חצי); השלמות היא אך ורק על ידי ההתחברות לזולת.
אמנם עדיין יש לתהות מה טעם ראה הקב"ה צורך ללמד עיקרון חשוב זה דווקא כעת? השלמה זו לדברים משלים האלשיך הקדוש ("והנני בא אחריו ומלאתי את דבריו"). לפני שנעיין בדבריו אלו נעיין בדבריו בענין הצורך בכופר נפש; כך כתב האלשיך הקדוש:
על מה זה נתחייבו ישראל שבאותו הדור איש כופר נפשו לה? כי הלא אשר חטאו בעדים והתראה המיתו בחרב בני לוי, ואשר לא בהתראה נגפם ה, ואשר שלא בעדים בדקם משה כסוטות (יומא סו, ב; עבודה זרה מד, א). ואם כן איפה מה פשעו הנשארים בהם שהוצרכו לתת כופר נפשם? אך אין זה כי אם על שרפו ידיהם מלמחות ביד אשר חטאו בעגל, על הדרך שנבאר לפנים בס"ד. על כן כאשר שב אפו יתברך מהם רצה לזכותם, ותחת מה שעל ידי העגל גרמו סילוק שכינה מהארץ, עתה יתנו כופר נפשם, לעשות אדני המשכן ליסד אותו בהם בתים לידות הקרשים, להורות היות כופר נפש זה יסוד להשרות שכינה במשכן, ותחזיק עמודיו להתקיים על ידי ווי העמודים הבאים גם מכופר נפש הלז.
הצורך בכופר נפש הוא כפרה על חטא העגל (כדברי חז"ל שהובאו לעיל); חטא העגל גרם לסילוק השכינה, וכופר הנפש ניתן לאדני המשכן המהווים יסוד למשכן שבו תשרה השכינה. חטא סילוק השכינה יתוקן על ידי השראת השכינה. אולם, נותני הכופר הם אינם אלו שחטאו, שהרי אלו שחטאו הומתו איש על פי דרגת חטאו, ואם כן מה הצורך שהנשארים שלא חטאו יתנו כופר נפש על חטא שלא הם שחטאו?
על כך משיב האלשיך הקדוש שכופר הנפש ניתן "על שרפו ידיהם מלמחות ביד אשר חטאו בעגל". אמנם הנשארים לא חטאו בפועל, אך למרות זאת עליהם לתת כופר נפש על אי מחאתם בחוטאים.
אולם דבר זה עלול לגרום למורת רוח אצל הנשארים, ובלשונו של האלשיך הקדוש
אחרי אומרו יתברך ונתנו איש כופר נפשו ראה והנה יתחמץ לבב אנוש באמור: על מה זה ענוש אענש לאשמת העם כי יצוו עלי אתן כופר נפשי על עון אשר עושיו כבר מתו, ולא יומת איש על עונו? כי גם שלא מחינו הנשארים, מי עשאנו ערבים?
הנשארים ודאי יטענו: מה פתאום אנו צריכים לתת כופר נפש על חטא שלא חטאנו, ושהחוטאים כבר נענשו ומתו? איזה קשר יש לנו בכלל לחטא זה? ואם תאמר חטא אי המחאה, מי אמר שזו חובתנו למחות בחוטאים? "מי עשאנו ערבים"? איננו אחראים לחטאיהם של אחרים, ולכן איננו צריכים לתת כופר נפש על חטאיהם!
כך אמנם מסתבר שיטענו הנשארים, וכנגד טענה זו נצטוו לתת דווקא "מחצית השקל"; וכלשונו של האלשיך הקדוש:
על כן רמז לנו יתברך כי כל איש מישראל נפשו קשורה בחברו כי ממקור אחד הן, ונפשות כל אישי ישראל לאחת יֵחשבו. על כן יביא כל אחד מחצית, להורות כי כל אחד עם כל איש זולתו אחד הוא, ובכן הם ערבים זה לזה.
דווקא לאחר חטא העגל, כשהחוטאים כבר נענשו ומתו, יש צורך ללמד "כי כל איש מישראל נפשו קשורה בחברו". אמת, נכון שהנשארים לא חטאו בפועל, אך למרות זאת עליהם לתת כופר נפש על כך שלא מחו, כי הם ערבים לחבריהם החוטאים, וחובה היתה עליהם למחות בהם. נתינת "מחצית" תמחיש לנשארים את אחריותם לחבריהם, ושעל אי עמידתם באחריות זאת הם צריכים לתת כופר נפש - "נפשות כל אישי ישראל לאחת יֵחשבו".