בסוף 40 יום על הר סיני, מודיע הקב"ה למשה שעם ישראל עשו עגל זהב לעבדו. ומיידע אותו באותו הזמן שבכוונתו להשמיד את העם וליצור ממנו (משה) אומה גדולה.
מיד, משה מתחיל להפיל תחנתו לפני הקב"ה כדי שיבטל גזירתו. יוזמה זו של משה מנוסחת ע"י התורה בלשון הבאה: "ויחל משה את פני ד' אלקיו". הפועל "ויחל" הוא יחידני בכל התורה כולה. אנו יודעים כבר שאין המדובר בתפילה ולא בתחינה ולא שום מונח שרגילים בו, וזאת לצורך השגת הסליחה על חטא העגל.
באופן פרדוכסלי, ייחודיותו של ביטוי זה הביא את חכמינו לתת שורה של הסברים ופירושים המבוססים על ההשוואה בין מילים שונות בעלות אותו השורש. זאת , כדי למקד את תגובתו המדהימה של משה אל מול האל.
במילים אחרות, מצד אחד חומרתו של חטא העגל דורש המצאת תפלה שעד כה הינה לא מוכרת, אולם מצד שני המונח שמבטא אותה מלא במשמעויות שונות מתוך זהותה עם מילים אחרות המורכבות משתי האותיות ל' וח' (כמו חול, חלל, חולי).
אומרת על כך הגמרא: "אמר רבי אלעזר מלמד שהתפלל משה עד שהוחלה". הרב קוק בפירושו עין אי"ה אומר כך בהקשר זה. משה חש בהיקפו של חטא העגל עד כדי שהבין שתפלה רגילה לא תצליח לעצור החלטה שמימית. הוא היה צריך להתערב בעצמו מעבר לגבולות יכולתו בכדי למנוע את ההדרדרות של העם שהיתה עלולה להוביל למחיקתו. מאמץ אבסולוטיבי מעבר לכוחותיו החליש את משה והפכו לחולה.
התכנית להעלים את ישראל בשל חטא העגל בא לידי ביטוי בלשון נדר. נדר שלצמצום או של ביטול יחסים בין אנשים אינם מומלצים ע"י חכמינו. עדיף להתירם בכדי לא לקיימם. לשם כך, יש למצא סיבה חזקה יותר מזו שנתנה מקום מלכתחילה לנדירת הנדר. מוצאים ברצונו העמוק של הנודר הצטערות מוחלטת וכנה. אומרים אז שהנדר מחול.
משה שכנע את הקב"ה לחזור בו מהחלטתו למחות את ישראל. גם במחיר המרה בסנקציה ענישתית אחרת כמו פיזורם בגלות ועוד. היות והעולם כולו ירויח מכך. לא משנה המצב בו ישראל ימשיך להתקיים הוא יפיץ את הערכים המוסריים, משמעותם ומציאותם וכך יגלה את מציאותו יתברך.
זכותו של משה מצדיק את קיומו. אך היות והוא הבין שהקב"ה הציע לו להפכו לאומה גדולה, הוא היה מוכן לאבד מרמת ולהצטרף לגורלו של עם ישראל במסירות נפש הכלולה במונח ויחל.
כל מה שטוב לתפקודם התקין והטבעי של יצורים שונים מתאימים לעולם החול. בעוד מה שעוזר להתפתחותם של הכוחות המוסריים, של גילוי האמת וקידוש הערכים נקרא קודש.
משה "מסביר" כביכול לקב"ה שהתנהגותו ביחס לעם ישראל לא תשרת את מטרת עילוי הבסיס המוסרי האוניברסאלי. מתוך כך זה יהיה מעשה שלא ניתן לקטלגו בעולם הקדושה
לסיכום חכמי התלמוד ראו במונח זה של ויחל את האינטנסיביות של הסנגוריה של משה רבנו לפני כסא הכבוד. התעלותו מעל כוחותיו הוא, ראייתו של קץ ההיסטוריה האוניברסאלית, אהבתו לעם ישראל ודאגתו להצלחת עולם הקדושה, הצליחו לבטל את רצון הדין שאיים על ישראל.
המדרש מספר שהקב"ה בחר במשה בגלל דאגתו לזה אובד עת נהג את צאן יתאר עבר המדבר. הנה מי שידע להוביל את עם ישראל ולדאוג לו כראוי. כל טענותיו של משה הרי ידועות הן לקב"ה. השאלה היא עד כמה יהיה משה מוכן לעמוד מאחורי החלטתו האישית, אותה יוזמה שלקח על עצמו להעלות את הערב רב שגרם החטא לישראל. הקב"ה אמר למשה "לך רד כי שיחת עמך". ירידתו של העם שבשבילו עלה לגדולה גורמת למשה עצמו לרדת מגדולתו. עתה לוקח הוא על עצמו לעלות אל ד' ככתוב "ועתה אעלה אל ד'" ולהעלות את כל עמו יחד איתו.
הקב"ה בעצמו מעיד על הצלחתו של משה בזאת: "וידבר ד' אל משה לך עלה מזה אתה והעם ... אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה." רש"י מפרש: "כלפי מה שאמר לו בשעת הכעס 'לך רד' אמר לו בשעת רצון 'לך עלה'." מכאן אפשר להסיק קודם כל שזמן עליה לארץ ישראל שהיא למעלה מכל הארצות הוא שעת רצון. זה גם מה שמקשר בין חטא העגל וחטא המרגלים. כלומר, עלייתם של ישראל לארץ ישראל הינה כנגד ירידתם הדרדרותם עת אשר עשו את העגל. הסירוב להכנס לארץ מחזיר אותם לאותו המצב התחלתי ממנו משה הצליח להוציאם בזכות הזכרת הבטחתו של ד' לאבות, ככתוב "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך... וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם ונחלו לעולם.
גם את הדבר הזה חייבים אנו לזכור ולהזכיר, עת אשר שוב מאיימת על עם ישראל סכנת כוונה נסיגה מן הארץ.