(יא) וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַד' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: (יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לד': (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ד': (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ד' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ד' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:
על הפסוק שבפרשת וזאת הברכה "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" אומר רש"י לפירוש המילה "בהתאסף": בכל התאסף ראשי חשבון אסיפתם, וממשיך ומפרש את המילה "ראשי" שבביטוי "ראשי עם": כמו (שמות ל, יב) כי תשא את ראש ראויין אלו שאברכם.
ביציאת מצרים השתחרר עם ישראל מההשתעבדות לעם אחר היינו ההשתעבדות המדינית, החברתית והתרבותית לזהות שאיננה מאפשרת לזהות העברית לבטא את עצמה במקוריותה ויחודה. בקריעת ים סוף, משתחרר עם ישראל מהחוקתיות הטבעית העוורת. יציאת מצרים מאפשרת יישום החלק הראשון של התוכנית האמורה בלשון הרביעי של ארבע לשונות הגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם" וקריעת ים סוף מאפשרת את יישומו של החלק השני: "והייתי לכם לאלקים", היינו שרצונו ית' יחדש עבור ישראל בכל יום תמיד מעשה בראשית. מבחוץ נראה כאילו חוקי הטבע מתפקדים בשביל ישראל כמו לכל העולם אבל לאמיתו של דבר הקב"ה הוא המקיים בשביל ישראל את יציבות המסגרת שבה הוא מתפקד, בבחינת "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". חוקות שמים וארץ – הטבע – תלויים בברית ואין הברית תלויה בהם.
שני ממדי השחרור האלו הם המאפשרים את הגילוי שבמתן תורה, והשיא של מתן תורה הוא הגילוי של המשכן שהוא האב-טיפוס של בית המקדש, המקום המבטיח את נוכחותו של שם ד' בעולם, המקום אשר בחר ד' לשכן שמו שם. ועתה, אחרי שנתנו למשה כל פרטי הפרטים של בנין המשכן, בעת אשר מתכוננים לעבור לביצוע התוכנית, בא הצווי של "כי תשא".
"כי תשא", אומר רש"י, הוא לשון קבלה, כתרגומו. עניינו הוא קבלת סכום מנינם לדעת כמה הם. כדי לקבל מי שהוא במנין לתפילה בציבור, הוא צריך לענות למספר קריטריונים. למשל, להיות בן שלוש עשרה שנה ויום אחד. אבל את מי בודקים לדעת את גילו? הגיל הוא תנאי משני. התנאי הראשון, העיקרי, הוא שהמועמד למנין צריך קודם כל להיות יהודי. הוא צריך להיות שייך לעם ישראל. אבל האם השייכות לישראל מובנת מאליה? הרי יעקב התאבק לילה שלם לפני שקיבל את השם "ישראל" ובהמשך הקב"ה עוד נתן לו אישור לזכותו לשאת אותו השם! במילים אחרות, צריך להיות ראוי לכך, כפירוש רש"י שהבאנו למעלה על "בהתאסף ראשי עם": "ראויין אלו שאברכם".
והוא מסביר כאן: לא את הגולגולת אנו מונים, כי לאמיתו של דבר אין אנו מעוניינים במספר הגולגלות אלא במספר בני ישראל. במספר של אלו הראויים להיות נושאים בתפקיד הנישא המוטל על בני ישראל להיות בוני בית המקדש, היינו מכינים, מתקנים את העולם הזה להיות הדום רגליו של הקב"ה. יכל פעם שיקום מועמד, תבוא מדת הדין ותקטרג: האם זה כבר זוכה להיות נכנס למנין? האם הוא ראוי להקרא בשם ישראל? לכן אומרת התורה: יתן כל אחד מחצית השקל כופר נפשו לד'. מחצית השקל בשקל הקודש. שקל בגימטריא נפש (430) והנפש היא מחציתה עפר מן האדמה ומחציתה נשמת חיים. הנשמה היא הבחינה שכבר ראויה להקרא בשם ישראל. אליה אנו פונים בקריאת שמע בינינו לבין עצמנו ואומרים לה: שמע ישראל אשר בי (הנשמה) ד' אלקינו (שלך - הנשמה, ושלי - הגוף), ד' אחד. מחצית השקל כופר למחצית הנפש אשר טרם זכה, אבל מוכן לקבל על עצמו את המשימה. ולכן ראוי הוא להתקבל במנין בקבלו על עצמו את עול מלכות שמים ולהצטרף לכלל ישראל בלי שיהיה מקום לאותו קטרוג כי צריך לתת זמן לתבואה לצמוח כדי שיהיה אפשר לקחת ממנה את תרומת ד'.