קריאתה של פרשת כי תבוא חלה מדי שנה לפני ראש השנה. וכך מובא במגילה לא ע"ב:
"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה".
בעלי התוספות על סוגיה זו מבקשים לומר יותר מזה, פרשת כי תבוא לא תחול בשבת הסמוכה לראש השנה, אלא דרושה הפסקה של שבת בין פרשת הקללות (פר כי תבוא) לבין ראש השנה. לכן, ישנן שנים, שאנו מפצלים בין פרשת נצבים לבין פרשת וילך וכך הם מסבירים:
"לכך נראה לי הטעם, שאנו מחלקים אותן, לפי שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחת קודם ר"ה בפרשה, שלא תהא מדברת בקללות כלל, שלא להסמיך הקללות לר"ה".
לדעתם, צריכים אנו להפסיק בין פרשת הקללות לבין ראש השנה. ולדוגמא, השבת אי"ה נקרא פרשת כי תבוא (פרשת הקללות) ובשבת הבאה, שחלה לפני ראש השנה נקרא אי"ה בפרשת נצבים וילך . כך אנו מבצעים הפסקה בין הקללות להתחדשותה של השנה.
הרב קוק מגדיר בפתגמו את התהליך הנפשי של האדם בעשותו תשובה ומחלקו לשני חלקים:
"חשבון הנפש וסלוד היראה, הם ניר התשובה. אומץ הדעת וצהלת הרוח - ראשית תבואתה".
השלב הראשון הוא שלב חשבון הנפש. ייסורים ומכאובי נפש מעוררים את האדם לחשבון נפש, לשאלות ותהיות על דרכו הרוחנית. בשלב זה, הנפש סולדת ממעשיה הרעים, קרועה ובוכייה על מחדליה וחטאיה. בשלב זה נזכר האדם בצרותיו וייסוריו. הרב קוק מגדיר את השלב הזה בשם ניר התשובה, דהיינו שלב החריש השלב הבוסרי של התשובה. בסיומו של השלב הראשון, שבו האדם מתפלל על תכלה שנה וקללותיה וייסוריה , מתחיל בנין הנפש. שלב הזריעה והנביטה, בו הנפש מתפתחת ופורצת קדימה, נבנית היא מחדש ומתמלאת ברוח חדשה. שלב אופטימי המבקש: תחל שנה וברכותיה.
פרשת כי תבוא יש בה וידוי (מעשרות) וקללות, שלב מייסר ומייגע. אולם בשבת הסמוכה לראש השנה אנו כורתים ברית עם הקב"ה (פרשת ניצבים). בשלב זה אנו מתעלמים מהייסורים ומכאובי הנפש ומתכוננים לשלב השני של התשובה שלב זה נעשה מרוחב הדעת וכלשונו של הרב: אומץ הדעת וצהלת הרוח. ר אברהם חזן הטיב לנסח בפיוטו לראש השנה את התחושה שאנו חשים בין סיום הקללות לבין הצפייה לברכות באלו הימים:
"אחות קטנה, תפילותיה
עורכה ועונה תחינותיה
אל נא, רפא נא למחלותיה
תכלה שנה וקללותיה
תחל שנה וברכותיה"