פרשת יתרו: לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי

אוהבי ה' ושומרי מצוות – שני סוגי אנשים או סוג אחד? מפניני רבי יעקב צבי מקלנבורג בפירושו "הכתב והקבלה"

הרב כרמיאל כהן 04/02/21 12:48 כב בשבט התשפא

לאוהבי ולשומרי מצוותי, צילום: פלאש 90. דוד כהן
לאוהבי ולשומרי מצוותי, צילום: פלאש 90. דוד כהן

(ב-ג) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: (ד) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: (ה) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל  שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: (ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי: (פרק כ)

את פירושו לביטוי "לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" פתח רבי יעקב צבי מקלנבורג בעל "הכתב והקבלה" בשאלה:

"לאוהבי ולשומרי מצותי. כל אוהב עושה רצון הנאהב, דכשאין עושה רצונו הנה הוא מפר ברית האהבה, ולא משכחת לה אהבת ה' בלתי שמירת מצותיו... אם כן מה הוא "ולשומרי"? כי היה ראוי 'שומרי'".

אוהב עושה את רצון אהובו. אי עשיית רצון האהוב היא הפרה של ברית האהבה. לכן לא יתכן שיהיה אוהב ה' שאינו מקיים את המצוות, שהן רצונו של ה'. אם כן, לא ברורה ו' החיבור במילה "ולשומרי", שהרי כל אוהבי ה' הם גם שומרי מצוותיו, וצריך היה לכאורה להיות כתוב בפסוק 'לְאֹהֲבַי שֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי'! 

בפתח תשובתו מצטט "הכתב והקבלה" את דברי המכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ו). כך כתוב במכילתא:

"לאוהבי ולשומרי מצותי. לאוהבי, זה אברהם אבינו וכיוצא בו; ולשומרי מצותי, אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי המצה. מה לך לוקה מאפרגל? על שנטלתי את הלולב. ואומר: "אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי" (זכריה יג, ו), מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים".

בדברי המכילתא יש שתי דעות בנוגע לביטוי "לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי": דעת תנא קמא שעל פיו "לאוהבי" רומז לאברהם אבינו וכיוצא בו, ו"שומרי מצוותי" הם הנביאים והזקנים; ודעת רבי נתן שמבין שהביטוי "לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" מכוון לעם ישראל שמוסר את נפשו על קיום מצוות ה'.

נפתח בדברי תנא קמא: כבר העיר הרמב"ן על הבעיה שבהגדרת הנביאים והזקנים כשומרי מצוות שאינם אוהבים, ובלשונו של הרמב"ן: "אינו נכון שיאמר שהיו הנביאים עושים על מנת לקבל פרס". מדברי המכילתא עולה לכאורה שהנביאים והזקנים אינם עובדים מאהבה אלא עושים על מנת לקבל פרס, ודברים אלה אינם נראים מתאימים. הרמב"ן הציע פתרון לבעיה על פי הסוד.

"הכתב והקבלה" ציטט את דברי הרמב"ן והציע הסבר אחר שעל פיו גם הנביאים והזקנים הם אוהבי ה' אלא שיש שני סוגי אהבה. נעיין בדבריו:

"ונראה לי, דלתנא קמא אוהבי ושומרי מצותי תרי ענינים נינהו (=שני ענינים הם), והאחת גדולה מחברתה כי יש אהבה ויש אהבה, יש אהבה מוגבלת ויש אהבה שאינה מוגבלת. אהבה המוגבלת היא, שתלהט בלבבו אהבה אל מצוות ה' יתעלה הכתובות בתורה לקיימם לפי המבואר בתורה שבעל פה עם כל פרטיהם, ותשוקתו בערה בו לקיים אותם באהבת נפש. הנה אהבה זו מוגבלת בתוך הגדר שהושם לפניו בתורה. הנה אהבה זו אף שהיא מוגבלת יקרה היא וחשובה מאד ולא נגיע אליה רק אחר השתדלות עצומה והתגברות גדולה. ומכל מקום יש אהבה היותר גדולה וחשובה הרבה יותר ממנה, והיא האהבה שאינה מוגבלת, שמגודל האהבה אל עשיית רצון הבורא יתעלה ירחיב קיום מצותיו בכל צדדיהן ותנאיהן ויוסיף על מה שמפורש בתורה מה שיוכל לדון לפי המצוה המפורשת. כי בעיני האוהב את הבורא יתעלה אהבה נאמנת, כל המצות שצוויים גלוי ומפורסם אינם אצלו רק גילוי דעת שלזה הענין נוטה רצון ה' יתעלה, ולא יאמר די לי במה שמפורש ואפטור עצמי במה שמוטל עלי, אבל יאמר כיון שאני רואה שרצון ה' יתעלה נוטה לזה, לכן יהיה זה לי לעינים להרבות בו ולהרחיבו בכל הצדדים והתנאים שאוכל לדון בו שרצונו יתעלה חפץ בו".

יש אהבה לה' שהיא מוגבלת ויש אהבה לה' שהיא אינה מוגבלת. אהבה מוגבלת היא אהבה בעוצמה גדולה, בלהט, בתשוקה, לקיים את מצוות ה' לפרטי פרטים. אהבה מוגבלת מצריכה "השתדלות עצומה והתגברות גדולה". אבל אהבה זו היא מוגבלת "בתוך הגדר שהושם לפניו בתורה", אהבה זו מניעה את האדם לקיים מצוות שמפורשות בתורה לפי המבואר בתורה שבעל פה, אבל אותן בלבד.

לעומת זאת, אהבה שאינה מוגבלת מניעה את האדם להרחיב את קיום המצוות מעבר למפורש בתורה. המצוות המפורשות משמשות לאוהב את ה' אהבה שאינה מוגבלת כגילוי דעת לרצון ה'. מן המצוות המפורשות לומד אוהב זה מהו רצון ה' ומרבה ומרחיב "בכל הצדדים והתנאים", "ולא יאמר די לי במה שמפורש ואפטור עצמי במה שמוטל עלי".

"הכתב והקבלה" ממשיך ומבאר שאהבה שאינה מוגבלת היא כמו אהבות אחרות בין אוהבים מסוגים שונים:   

"כדמיון אהבת הבן אל אביו, שכשיגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשיו כל מה שיוכל, ואף שלא אמרוֹ אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לו להבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו גם את אשר לא אמר בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו, ולא ימתין שיצוהו יותר בפירוש או שיאמר לו פעם אחרת. וכן דבר זה נהוג בין כל אוהב וריע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו, ובכל מי שהאהבה ביניהם באמת, לא יאמר לא נצטויתי יותר ודי לי במה שנצטויתי בפירוש, אלא ממה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת. ככה היא האהבה מן האדם אל הבורא יתעלה לעשות רצונו, והיא היא האהבה שאינה מוגבלת בגדרי התורה, כי מגודל אהבה יוצא חוץ מגדרה להוסיף אהבה על אהבה".

בין אוהבים "שהאהבה ביניהם באמת" לא תמיד צריך אמירה מפורשת כדי לעשות נחת רוח, לא צריך גם לחזור על אמירות שכבר נאמרו; די באמירה "פעם אחת ובחצי דיבור" כדי שהאוהב יבין מה יגרום נחת רוח לאהובו. "ככה היא האהבה מן האדם אל הבורא יתעלה לעשות רצונו, והיא היא האהבה שאינה מוגבלת בגדרי התורה".

לדעת "הכתב והקבלה", זאת כוונת תנא קמא בהבחנה בין אברהם שהוא אוהב ה' לנביאים ולזקנים שהם שומרי מצוות ה', כפי שהוא ממשיך ומבאר:  

"ועל שני מיני אהבה אלה אמר תנא קמא: הראשונה מייחסה אל הנביאים, והשניה אל אברהם אבינו. אהבה המוגבלת מיוחסת לשומרי מצות, כי המצוה תגביל אהבתם, והאהבה שאינה מוגבלת בגדר המצות מיוחסת בשם סתם אוהבי השם".

הנביאים והזקנים הם אוהבי ה' אבל אהבתם מוגבלת. "המצוה תגביל אהבתם". לכן הם מכוּנים "שומרי מצוות ה'". לעומתם, אברהם אבינו אהב את ה' אהבה שאינה מוגבלת ולכן הוא מכוּנה "אוהב ה'".

זהו פירוש דברי תנא קמא וההבחנה שהוא מבחין בין אוהב ה' לשומר מצוותיו. ומהי דעת רבי נתן? ממשיך "הכתב והקבלה":

"ולרבי נתן, הנך תרתי (=אלו השניים) "לאהבי ולשומרי מצותי" חדא מילתא נינהו (=דבר אחד הם). אם כן אות ו' ב"ולשומרי" היא ו' הביאור, כמו "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים וגו' וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד וגו'" (שמות כה, יח-יט), שבאות ו' ב"וַעֲשֵׂה" מבאר באיזה אופן יעשה שני הכרובים, משני קצותיו. ככה כאן, אחר שאמר "לאוהבי", יבאר מי המה הנקראים אוהבי, ואמר "ולשומרי מצותי"".      

לדעת רבי נתן, על פי "הכתב והקבלה", אין מדובר על שני סוגי אנשים: אוהבים ושומרי מצוות. אוהבים ושומרי מצוות הם שני כינויים שהם אחד לעם ישראל. האות ו' בביטוי "לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" אינה ו' החיבור אלא ו' הביאור. "הכתב והקבלה" מדגים שימוש של ו' כזו מפרשת תרומה בעניין הציווי על עשיית הכרובים (פרק כה). בפסוק יח שם נאמר: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת". ובפסוק הבא, פסוק יט, נאמר: "וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו". פסוק יט הפותח באות ו' ("וַעֲשֵׂה") אינו מוסיף עשיית שני כרובים על אלו שנזכרו בפסוק יח, אלא מבאר את האופן שבו יש לעשות את שני הכרובים שנזכרו בפסוק יח: כל אחד משני הכרובים בקצה אחד של הכפורת.

כך סבר רבי נתן שיש לפרש את הביטוי "לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי": "שומרי מצוותי" הוא כינוי המבאר את הכינוי "אוהבי". מי נקראים אוהבי ה'? שומרי מצוותיו.

נמצא, על פי "הכתב והקבלה" שיש במכילתא שני הסברים לביטוי "לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי". האחד, של תנא קמא, שמחלק בין אוהבי ה' לשומרי מצוותיו על פי סוג האהבה שהם אוהבים את ה'; והשני, של רבי נתן, שמזהה בין אוהבי ה' לשומרי מצוותיו, והכינוי השני הוא ביאורו של הכינוי הראשון.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר