לכאורה טענתו של יתרו כלפי חתנו משה היתה צודקת כשראה אותו שהעם ניצב עליו מן הבוקר עד הערב ואמר לו "לא תוכל עשוהו לבדך" - השאלה הנשאלת היא:
מה ראה משה להטיל על עצמו את כל הטורח הזה, מדוע מלכתחילה לא חילק משה את העול עם האחרים?
הסיבה היא שהדיינים צריכים שיהא בהן שבע מידות שהרמב"ם בהל' נהדרין (פ"ב ה"ז) מפרטן:
"ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת,
ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב, וכל אלו הדברים מפורשין בתורה."
אין זה סוד שכל המידות הללו היו במשה, אך כשביקש משה בישראל דיינים הדומים לו לא מצא, כמו שמובא במדרש (שמו"ר פ' ל י): "ארבע מידות אמר יתרו למשה ולא מצא אלא אחת".
משה רבנו רצה לראות את המערכת המשפטית של ישראל מושלמת ולא יכול להסכים למנות דיינים שהמידות הללו נמצאות בה למחצה לשליש ולרביע, על כן העדיף להטיל על עצמו את העול כולו.
החלטתו של משה שבמקום שהדיינים אינם מתאימים עדיף לוותר עליהם, אנו מוצאים גם בהתנהגותו של רשב"י, כמו שמובא בירושלמי (סנהדרין פ"ז ה"ב):
בימי ר"ש בן יוחי ניטלו דיני ממונות מישראל, אמר ר"ש בן יוחי: בריך רחמנא דלי נא חכים מידון", ועל כך כתב הראי"ה (אגרות ראי"ה ח"א עמ' כ): "שרשב"י שמח על נטילת הדינים בישראל לשעתם משום דלית אנן חכים מידן".
לעומת משה טוען חותנו יתרו שדרכו של משה לא תעמוד במבחן המציאות, "נבל תבול גם אתה" - שיָגע מאד, "גם העם הזה" - שרובם נפטרים לערב בפחי נפש, שאינך יכול לצאת ידי כולם" (מדרש שכל טוב) ולכן עדיפה מערכת משפטית לא מושלמת, ממערכת שתקרוס מרוב עומס. וכך אמרו במדרש (דב"ר פ"א):
"שמשאוי של הציבור קשה, ואין אדם יחיד יכול לישא משאוי של ציבור בעצמו. תדע לך שהרי משה רבן של כל הנביאים לא היה יכול לשאת משאוי של ציבור לעצמו".
לכתחילה צריך לאייש את המערכת המשפטית בטובים ביותר, ובדלית ברירה יש להסתפק במצוי ולהשלימם תוך כדי עבודתם.