בסיומה של פרשתנו מת אברהם אבינו ונקבר ע"י שני בניו; ואולם סיומה של פרשתנו מעלה קושיה מתמיהה מאד. והרי אברהם אבינו, שמלמד את העולם כולו ברכה מהי ושלו מסורות הברכות כפי שאמר לו הקב"ה "והיה ברכה" אינו מברך את בניו לפני מותו! לא את ישמעאל ולא את יצחק. קושיה זו מתעצמת מכך שהפס' הבא מיד לאחר פטירתו של אברהם הוא ברכתו של הקב"ה בעצמו ליצחק.
להבדיל מפרשת הברכות, בה אין אנו מוצאים ברכה למי מהבנים, לגבי ירושתו מכריע אברהם לפני מותו "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק". וכאשר נזכרים אנו בדברי שרה: "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", רואים אנו את משמעות העניין. הירושה וירושת הארץ היא הנקודה המתבררת לאורך כל הדרך בין יצחק וישמעאל (ונשאלת השאלה אם נתן אברהם כל אשר לו ליצחק, היאך נשארו מתנות לתת לבני הפילגשים? אלא שנתן אברהם ליצחק בנו את בחינת ה"כל" שנתברך בה ע"י הקב"ה שברכו ב"כל" ואין זו בחינה חומרית כי אם רוחנית) צריכים אנו לזכור כי ישמעאל ויצחק שניהם ניתן להם שמם ע"י הקב"ה עוד לפני הורתם ומהם יוצאים שני העמים היחידים ששמו של האל משותף בשמם ישמע-אל וישר-אל. ועל זה אומר בלעם: "אוי מי יחיה משומו אל" ומסביר המדרש מי יחיה בימי אחרית הימים בהם ילחמו שני העמים ששם "אל" משותף עימם. כוחם של שני העמים בתפילתם (וזוהי גם הסיבה שנקרא ישמעאל כך, "כי שמע אלוקים אל קול הנער" ולכן הרואה ישמעאל בן אברהם בחלום תפלתו נשמעת – ואולי זו הסיבה לכך שהגר משנה מדברי המלאך ונותנת לאברהם לקרא לישמעאל בשמו כי על מנת שיקבל את כוחותיו אלו צריך הוא לקבלם דרך הצינור של אברהם ולכן הוא הקורא לו בשמו). שניהם בנויים מ-12 שבטים/נשיאים ושניהם נימולים (וברית זו של ישמעאל מקשרת אותו אל הארץ ומעכבת את התקשרותנו בה).
ואולם הדמיון ביניהם נמשך גם בפרשיות העקידה אצל יצחק ובפרשת גירושם של הגר וישמעאל. לאורך כל הפסוקים רואים אנו דמיון רב ועל רקע דמיון זה אנו רואים בכ"ז הבדל מהותי ביניהם דוקא בברכת הזרע. לגבי יצחק מבטיחו הקב"ה כי זרעו יזכה בא"י כי הוא היורש ואילו אצל ישמעאל נאמר שהוא יהיה פרא אדם (וראוי לשים לב להיפוך בעברית שהרי היה צריך להיאמר "אדם פרא" אלא שאצלו פרא היא המהות ואילו אדם הוא רק שם התואר) ועל פני כל אחיו ישכון. ומתגלה כי זרעו של יצחק יצטרך להוציא את א"י מרשות אחרים עם כל הקשיים שבכך על מנת לירש אותה. ובתווך של הדברים נאמר לנו שידו של ישמע בכל ויד כל בו, ומסבירים שיש לישמעאל יד, כלומר אחיזה וחלק כלשהו במידתו זו של אברהם שנקראת "הכל" ואולם יד "כל" שהיא מידתו של יעקב (שהוא שישתנה שמו ע"י הקב"ה לשיר-אל) גוברת עליו לסופו של דבר (שהרי יודעים אנו שבברכנו בברהמ"ז "בכל מכל כל" ישנן פה שלוש מידות אברהם-בכל, יצחק-מכל, יעקב-כל, כפי שאכן אומרים לפי חלק מהנוסחים).
וצריכים אנו להבין מה פשרה של מידת "כוליות" זו. ובכדי להסביר זאת נוכל במידה הטובה ביותר לעשות זאת על רקע פגישתם של יעקב ועשיו לאחר שובו של יעקב מפדן ארם. שהרי אומר עשיו ליעקב "יש לי רב" ובכ"ז מפציר בו יעקב ואומר "יש לי כל" ולכן "קח נא את מנחתי". כי יש ואדם אמנם יש לו רב ובעצם אין לו כלום כי אף פעם אין לו מספיק ואילו יש ואדם אין לו כמעט כלום אבל יש לו הכל וזה מספיק לו, כי הוא דבוק להי"ת.
ולכן ירושת הארץ מתבטאת בכך שנתן אברהם את מידת ה"כל" הזאת ליצחק כי בכדי לזכות את הארץ צריכים להיות מחוברים לשורשה העליון. וישמעאל הוא המדד האומר לנו מתי מפסיקים אנו להיות מחוברים למידה זו ואזי בא עם כח מילתו ותפלתו ומצליח להחלישנו. (והוא מצליח לעשות זאת כאשר הארץ ריקה ממידת הכל) (וכפי שמסביר מו"ר הרב מרדכי אלון שליט"א את דבריו של רא"ל מוטה גור ז"ל "הר הבית בידינו", כלומר, בידינו הדבר שהר הבית יהיה באמת שלנו).
וזו הסיבה לכך שלא מברך אברהם את מי מבניו כי היות וטמון בישמעאל הפוטנציאל הזה של כוחו של אברהם, לא ברך אברהם את בניו כי הוא לא יכול לברך את יצחק בלי לברך את ישמעאל ובכך לתת משנה תוקף לפוטנציאל זה שטמון בו ולכן השאיר אברהם את הברכה להקב"ה והוא ברך את יצחק להמעיט כוחו של ישמעאל.
ואכן זו הסיבה לכך שלאחר העקידה למרות שהבטיח אברהם לנעריו (ישמעאל ואליעזר, שהיו שני המועמדים שלו להמשיכו ונדחו ע"י הקב"ה) שהוא ויצחק "נשתחוה ונשובה אליכם".אינו עומד בדיבורו בצורה מוחלטת ושב אל נעריו לבד בעוד יצחק ילך לאהלי שם ועבר (אבות השושלת) ויצטרף לנערים מבאר לחי רואי בהחזירו את ישמעאל והגר לחיק אברהם.
ובינתיים הולך הוא ללמוד היאך להתמודד עם ישמעאל לא רק ובעיקר לא בפן הפוליטי הטכני אלא בעיקר להבין את שרשי ההבדל ביניהם ולדעת איך לסופו של דבר להוביל את ישמעאל בחזרה לאברהם יחד עם שאר העמים בכדי שיתקיים ו"ויתברכו בזרעך כל גויי הארץ" בעת בו "יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ד'".