(א) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ: (ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: (ג) וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי:
(פרק לה)
יעקב נצטווה לעשות כמה פעולות: "קום עלה", "שב", "עשה שם מזבח". אולם בעוד שהציוויים לעלות בית אל ולבנות מזבח הם ברורים, הציווי לשבת בבית אל אינו ברור. מהי משמעותה ומהי מטרתה של פעולה זו?
כתב הרמב"ן:
ושב שם ועשה שם מזבח - לא ידעתי מהו 'ושב שם'. ויתכן שצוהו לשבת שם תחלה ואחר כן יעשה המזבח להטהר מעבודה זרה, או מן החללים שהרגו, כענין 'ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים', כי לא צוו עדיין במי חטאת, ויעקב נזדרז במצוה להטהר טרם בואו שם. או שיהיה 'ונקומה ונעלה בית אל' מוקדם במעשה. ואולי צוה 'ושב שם', לפנות מחשבתו לדבקה באל.
שני פירושים מציע הרמב"ן לביטוי "ושב שם":
א. ישיבה זו היא כדי להטהר מעבודה זרה או מהחללים שהרגו, קודם בניית המזבח בבית אל. דוגמה לציווי על הטהרות מצויה במלחמת מדין (במדבר לא, יט): "וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם". אמנם, שם הדברים מוגדרים יותר מבחינת הזמן ומבחינת פעולת ההתחטאות, אך הכוונה אחת.
אולם, פירוש זה מעורר קושי: אם אכן הציווי "ושב שם" מתייחס לפעולת ההטהרות, מדוע בדברי יעקב לביתו ולכל אשר עמו הוקדמה פעולת ההטהרות ("הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם") לציווי על העלייה בית אל ("וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּח")? הרי בדברי ה' הוקדמה העלייה בית אל ("קוּם עֲלֵה בֵית אֵל") לפעולת ההטהרות ("וְשֶׁב שָׁם").
לקושי זה מציע הרמב"ן שתי תשובות:
1. אכן ה' ציוה את יעקב להטהר לאחר בואו לבית אל, אך יעקב "נזדרז במצוה להטהר טרם בואו שם". אין כוונת הרמב"ן רק על ציוויו של יעקב בפסוקים ב-ג, אלא גם על המעשה בפועל בפסוקים שלאחר מכן:
(ד) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם: (ה) וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב: (ו) וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: (ז) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:
ראשית ההטהרות (פסוק ד), ולאחר מכן ההגעה לבית אל (פסוק ו).
2. יעקב פעל בדיוק על פי סדר הדברים שנצטווה, ראשית הגיע לבית אל ולאחר מכן נטהר, אך התורה כתבה את הדברים בסדר הפוך. [סיבה לכך הרמב"ן לא כותב, אך שערי השערות לא ננעלו, ואפשר להעלות השערה שהתורה מכוונת אלינו ומגמתה להורות שהראוי היה קודם כל להטהר, אך במציאות המיוחדת ההיא, שהיה צורך להתרחק מהר משכם, נצטווה יעקב להגיע קודם כל לבית אל. רמז להשערה זו ניתן למצוא בפסוק ה, שנכנס באמצע הענין כדי ללמד שאמנם בדרך נסית היתה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב, אך החשש הטבעי מרדיפה כזו הוא שגרם להקדים ולהגיע לבית אל ורק לאחר מכן להטהר].
ב. הסבר אחר מציע הרמב"ן לציווי "ושב שם" - "לפנות מחשבתו לדבקה באל". על ההטהרות מעבודה זרה כלל לא נצטווה, אך נצטווה להתכונן מבחינה רוחנית לבניית המזבח ולדבקות בה'. אכן אם זה הציווי אין צורך כלל לצוותו להתכונן מבחינה גשמית, הדברים מובנים מאליהם; ואכן יעקב הורה לאנשי ביתו ולכל אשר עמו, בלא שנצטווה על כך, להסיר את אלהי הנכר, להטהר ולהחליף שמלותיהם.
בשולי הדברים נוסיף, שבדרך זו האחרונה פירש גם ר"ע ספורנו את הביטוי "ושב שם"; וכך כתב:
ושב שם - לכוין דעתך קודם שתבנה המזבח, כענין אמרם ז"ל: 'חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים, כדי שיכונו את לבם למקום' (משנה ברכות ה, א (דף ל, ב)).
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב כרמיאל כהן לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.