ארועי האבות נתפסים אצלנו כמקרים נפרדים, להלן לקט מקרים שלמראית עין אין כל קשר ביניהם:
בפרשת תולדות יעקב נוטל מיצחק את הברכות שיעד לעשיו.
בפרשת ויצא רחל לוקחת את התרפים של לבן.
בפרשת וישלח שמעון ולוי נלחמים להצלת דינה.
בפרשת וישב האחים מוכרים את יוסף.
בפרשת מקץ יוסף מתנכר לאחיו ומצליח להביא אליו את בנימין
ובפרשת ויגש יהודה מציע עצמו לעבד כדי לפדות את בנימין.
מבט מעמיק יותר בשורשי הדברים מציג לנו מכנה משותף ברור ועקבי שכלל לא נזכר בארועים אלו. המכנה המשותף הוא כיבוד הורים.
למרות כל השיקולים החשובים של יעקב לקחת את ברכת עשיו, הוא פוגם בכבוד אביו כאשר הוא מציג עצמו כעשיו.
גם לרחל היו ודאי שיקולים חשובים לקחת את התרפים אבל היא פגעה מאוד בכבוד אביה.
שמעון ולוי דואגים מאוד לאחותם ומוכנים למסור נפשם עליה - אבל הם מזלזלים בכבוד יעקב כאשר מסתירים ממנו את כוונתם האמיתית ופועלים ללא ידיעתו והסכמתו. במקרה זה יעקב נפרע מהם בערוב ימיו, כאשר הוא מברך את בניו, שמעון ולוי שומעים ממנו דברים קשים מאוד: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".
הכתוב מבקש ללמדנו את הערך הנשגב של כבוד הורים. ההורים הם הכוח המדביק את המשפחה, ההורים הם שיוצרם את היחד המשפחתי. לכן כיבוד ההורים הוא תנאי לקיום המשפחה כולה.
גם אם יש לבנים שיקולים כבדים מאוד לפעול בניגוד להורים, הזלזול בכבוד ההורים הוא פרי באושים שבסופו של דבר מפרק את כל המשפחה.
על כך מסופר בפרשה שלנו: מסורת הזלזול בכבוד הורים שהחלה ביעקב עצמו, המשיכה אצל רחל, והגיעה לשיאה אצל שמעון ולוי, מביאה בפרשה שלנו לתוצאה נוראה: האחים מתכוונים להרוג את אחיהם - זוהי התפרקות של המשפחה.
לשמחתנו משפחת ישראל יודעת גם לתקן. הראשון שלוקח אחריות על המשפחה הוא יוסף. בפרשת מקץ מספרים לנו שכאשר האחים באים אליו, יוסף מצד אחד מתרגש מאוד לפגוש אותם אבל מצד שני מתנכר אליהם כדי להביא למהלך של תיקון. יוסף יוצר מציאות שגביע הכסף ימצא אצל בנימין וגורם לכך שבנימין יהיה חסר ישע כמו שהוא היה בזמנו.
אבל הפעם יהודה מתנהג אחרת. יהודה מוכן למסור עצמו לעבד כדי לשחרר את בנימין (בראשית מד; לג) "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו". יהודה לא עושה זאת למען בנימין אלא למען אביו (שם שם לד) "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי".
יהודה שהציע למכור את יוסף וגרם לפגיעה קשה ביעקב "כי ארד אל בני אבל שאולה", יהודה מבין עכשיו את האחריות לכבוד אביו ומוכן למסור את חרותו, עד אחרית ימיו, כדי להציל את אחיו הצעיר, כל זאת מתוך דאגה לשלום אביו. כאן נעשה תיקון גדול לכל הפגמים שנוצרו בגלל הזלזול בכבוד ההורים. מתוך כך גם מתאחדת המשפחה, כל הקרעים מתאחים - לכך המתין יוסף, עתה הוא יכול להתגלות לפני אחיו ולבטא באופן מלא את איחוד המשפחה (מה; טו) "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם".
פרשיות אלו שעוסקות בתשתיות הקיום של ישראל, באות ללמדנו שכיבוד הורים אינו רק דאגה לדור הקודם ולא מחוה של הכרת הטוב. כאן למדנו שכיבוד הורים הוא צורך קיומי ממשי, בית שאין בו כיבוד הורים הוא בית מתפרק. ההורים הם ה-"דבק", ההורים מחברים בין האחים, ההורים מחברים בין הדורות, ההורים מבטאים בקיומם את הכוח שמדביק את כל הפרטים למשפחה אחת.