(כ) וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה: (כא) וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: (כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה':
(פרק לה)
מיד לאחר היציאה מלפני משה מתוארת הבאת התרומה "כי תכף ליציאתם מלפני משה מיד ויבואו כל איש כו' להביא הנדבה" (לשון מהר"ם אלשיך). בהמשך דבריו מציע מהר"ם אלשיך הצעה אחרת לביאור היחס בין היציאה מלפני משה להבאה:
"או יאמר ביציאה בלבד היו תמים כי יצאו כל עדת בני ישראל כאחד מלפני משה, אך בהבאת הנדבה היו הדרגות. כי תחלה הביאו 'אשר נשאו לבו', ואחר כך 'אשר נדבה רוחו אותו'. והענין כי הנה במתנדבים יש שני מינים. יש אשר כל כך לבו שלם לתת כי מיד בשומעו על נדיבות יקום ויביא מתת ידו. ויש כי מתחלה ירע לבבו, אך נשמה שניתנה בו טהורה מתאוה לתת ויצרו ממאן, ואז המה למלחמה יצרו עם רוחו ונשמתו, זאת אומרת תן לו משלו, וזאת אומרת בכו בכה לכסף עובר ולמה זה תפזר בנכסיך, הטוב לך כי תעשוק לחם בניך ובנותיך לתתו אל אשר לא ידעתו, ויתרוצצו בקרבו עד אשר גברה יד רוח אלהים בקרבו להיות כובש את יצרו ויתנדב גם הוא כאחיו, עם שהראשון קדמו. והנה כנגד שני בנים אלה דברה תורה. על האחד אמר 'אשר נשאו לבו' מבלי מוחה בידו, והשני הוא 'אשר נדבה רוחו אותו' כי רוחו ונשמתו עשאתו נדיב מה שלא היה מעצמו, וזהו אשר נדבה רוחו היא נשמתו אותו. כסדר הזה הביאו: ראשונה אשר נשאו לבו, ואחרי כן ואשר נדבה רוחו אותו".
ביציאה מלפני משה היו כולם שווים, כולם שמעו אותם הדברים שאמר משה, כולם שמעו את "הדבר אשר צוה ה'" שיש להביא תרומה לבניית המשכן. אולם, כשהגיע שלב הביצוע, שלב הבאת התרומה, התברר שיש דרגות בעם ישראל.
ראשונים הביאו "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ", דהיינו אלו שאין להם ספקות והתלבטויות ביחס לנדבה, אלו שלבם שלם, ומיד בשומעם על צורך בנדבה הם מתעוררים ומזדרזים לתת.
אולם יש אנשים שהנתינה קשה להם; אמנם נשמה שנתן הקב"ה בהם טהורה היא ומתאווה לתת נדבה, אבל הם מצויים במלחמה מתמדת עם יצרם הרע ה"מטיב" לבאר להם מדוע אסור להם לתת נדבה.
טעמים רבים יש בתרמילו של יצר הרע המנסה למשוך לבם של אנשים אלו למען לא יתנו – "הטוב לך כי תעשוק לחם בניך ובנותיך לתתו אל אשר לא ידעתו", כך למשל טוען יצר הרע. "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ" – הם האנשים שניצחו במלחמה זו, "כי רוחו ונשמתו עשאתו נדיב מה שלא היה מעצמו", ולמרות הסתת היצר הרע התגבר והביא. "כנגד שני בנים אלה דברה תורה" ו"כסדר הזה הביאו: ראשונה אשר נשאו לבו, ואחרי כן ואשר נדבה רוחו אותו.
אולם היתה קבוצה שקדמה לכולם, והכתוב מדגיש את שבחה של קבוצה זו: "ועם כל זה הנשים קדמו, כי ויבואו האנשים היה על הנשים אחר הנשים. וזהו על הנשים, וזהו אפשר כיוון מהכתוב שלמעלה ויצאו כו', לספר שבחן שלא די שלא נתנו חלק בעגל כי אם שגם בנדבת המשכן עם שהנשים לא שמעו ממשה רק האנשים, כי הלא ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה שהם האנשים המצווים, ועם כל זה בהבאת הנדבה הנשים קדמו אל האנשים אל כל אשר נשאו לבו כו' על ידי מה שסיפרו להן בעליהן מאשר צוה להם משה".
גם האנשים אשר נשאם ליבם לתת תרומה, ונתנו מיד בלא כל התלבטות, גם הם הביאו רק לאחר הנשים. הנשים קדמו לכולן. אותן נשים שסרבו להשתתף בחטא העגל, הן שהזדרזו כעת והביאו את תרומת ה' ראשונות ("אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם' ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם' והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל" - במדבר רבה פרשה כא, י).
"וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים" – גם האנשים הזריזים ביותר, "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ", באו רק "עַל הַנָּשִׁים", דהיינו אחריהן. זהו שבח גדול לנשים, במיוחד לאור העובדה שהכתוב מציין שהיוצאים מלפני משה היו "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "שהם האנשים המצווים", ולמרות זאת כששמעו הנשים מבעליהן את אשר צוה משה, הן אלו שהזדרזו והקדימו לתת.
שבח זה של הנשים יש בו קצת הטלת דופי באנשים, ולכן ממשיך פסוק כב: "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב", ומבאר מהר"ם אלשיך: "ולהיותו בזה נותן דופי אל האנשים, על כן סמך ואמר 'כל נדיב לב הביאו חח ונזם כו'', לספר שבח האנשים גם הם כי בעגל לא נתנו רק איש נזם זהבו ובמצוה הביאו חח ונזם כו'".
עת תיקון ותשובה היא העת הזאת. אמנם האנשים חטאו בעגל בנתינת נזמי זהב, אך גדולה תשובתם בהתנדבות למשכן חמשה תכשיטי זהב. ומה נאים דברי חז"ל (שמות רבה פרשה מח, ו):
"... 'אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה' (הושע יד, ה)... כשעשו העגל אמר הקב"ה למשה: 'ועתה הניחה לי וגו'', אמר לו: בדוק אותן שיעשו את המשכן. מה כתיב באותו קלקלה? 'פרקו נזמי הזהב', ומה הביאו? נזמים. וכשעשו המשכן עשו אותו נדבה, ומה כתיב 'כל נדיב לב הביאו חח ונזם טבעת וכומז', בנזמים חטאו ובנזמים נתרצה להם, ורוח הקדש צווחת על ידי הושע (הושע ב, א) 'וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי'. אמר משה לפני הקב"ה: כתבת (שמות כא, לז) 'כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור', הרי הביאו חמשה: חח ונזם טבעת עגיל וכומז".