שׂיכּוּל ממוקד

לא כן אבי. כי זה הבכור.

ואתה? אתה שוב משׂכּל. הטרם ידעת כי במקום השׂיכּול שם אורב לפתחו השׁכוֹל? הלו בפיך אמרת: "אותי שִׁכּלתם." ומה היה שם בראשיתו? עלי שׂיכּלת במשקל ב סלעים מילת של כתונת פסים אשר הֵשַתָּ עלי יתר על אחיי.

וגם כשאמרו לך: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" אתה שׂיכּלת ואת רחל אהבת מלאה ואותה שׁכלת בדרך בלידתה.

אולי נולדת לעקוב. כשאחזת בעקב אחיך הבכור, כמנסה להקדימו, לשׂכּל. את בכורתו קנית בנזיד עדשים.

ואמא שלך, גם היא מהמשׂכּלים. אותך העדיפה על פני בכורהּ ואת ברכתו מיד אביך לך זיכתה ובבשורת "אהרגה את יעקב אחי" בפיה גזרה "למה אשׁכל גם שניכם ביום אחד?"

עננת שׂיכּול קשורה בפתח אוהלינו. גם סבא אברהם הלך בעצת אשתו ובגירוש בכורו למדבר שׂיכּל את ידיו. ועל השׁכול נצטווה בגזרת "קח את אשר אהבת והעלהו לעולה."

לתת הצעירה לפני הבכירה (רמבראנט,1656)

אולי גזרה היא מלפניו יתברך. הלוא הוא ראשון המשׂכּלים. בעת ששעה אל מנחת הצעיר ולא אל מנחת הבכור הן שם גם השׁכול הראשון בקום אח אל אחיו להורגו.

ואני, כשבישרת לי על בניי "כראובן וכשמעון יהיו לי", טרם ירדתי לסוף דעתך. טרם הבנתי כי אתה מבקש לכלול אותם בגזרת בני ישראל, גזרת השׂיכּול.

רע בעיני. מאוד רע בעיני. תן לי את מולדתי אשר הולדתי להיות קרואים בנחלתם. לחיות את חייהם הרגילים כדרך העולם. למה אתה גוזר עליהם את מלחמת מנשה באפרים? למה אתה מביא עלי שׁכוֹל?

ידעתי בני, ידעתי.

היטב ידעתי את מחיר השׂיכּול. חיים רגילים אתה מבקש לבניך. כדרך העולם. ומה היא דרך העולם? ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל. הדרך העולם בכך? וילד בן שבע עשרה טרוף טורף. אין דרך העולם בכך. צעירים ששוכלו מוּרדים אלי קבר והשׁכוֹל בבכורות צאני.

בא ואספר לך את אחרית הימים כבר מראשיתם. כל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה ואדם אין לעבוד את האדמה.

בידינו ניתנה עבודת האדמה. אשר ראשיתה בשׂיכּוּל. כסכיני המחרשה - להט החרב המתהפכת, גזרת המאכלת. זו המהפכת את הרגבים; המעלה את התחתונים למעלה ואת העליונים מורידה מטה. בחריש עמוק, בקילטור ובשידוד אנחנו משׂכּלים את הקרקע. מכינים אותה לזריעה.

גם את צעקתה ידעתי. קול הדמים הצעירים המורדים אליה צועקים אלינו מתוכה. בדם נעבדת אדמתנו. בשכול ובכאב.

שמעתי את בכורי, פחז כמים משׂכּל יצועי, שמעתי כלי חמס עוכרים אותי. באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור.

עד יכלו חיי אני משׂכּל ומשלם את מחיר השׁכוֹל. כי עכשיו אני זורע עם.

ואין שום דבר רגיל בעם הזה. ולא כדרך העולם הוא יקום. וכהכנה לזריעתו יש צורך בחריש עמוק מבראשית. בשׂיכּול, בהיפוך הרגבים ובמחיר כבד מאוד של שׁכוֹל וצעקת האדמה וקולות הדמים.

עוד יבואו ימים רגילים. ימים של שקט. ימים של "ואשה אל אחתה לא תקח לצרר " ימים של "והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור" בשעה שיבכיר היבול - בני בכורי ישראל - לא נשׂכּל עוד. גם בגזרת השׁכוֹל לא ניפול עוד.

נחם את בניך, בני, דבר על ליבם.

ובינתיים, חזק בני. חזק ואמץ.

חזק חזק ונתחזק.

"זקן משקיף אל עברו ,סופר את תמרוריו

אחד אחד לפי התור,בטרם יום ערב.

נזכר כיצד סלל דרכו, בארץ אבנים

היכן בנה לו בית, מתי הוליד בנים. ...

....

כי לשקיעה כמו לזריחה יש צבע ארגמן,

ואין אילן בלי שרשים ופרי ללא ניצן.

ואין סופים בלי התחלה, והתחלות בלי סוף,

והנופים הם האדם, והאדם הוא נוף."

(אדם צעיר אדם זקן / דידי מנוסי)