חיים ערכיים
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"
רש"י מפרש: "למה פרשה זו סתומה? לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד". ראשית, "פרשה סתומה" – מה היא? הפרשיות כתובות בספר התורה כך, שבין אחת לשנייה או שמבדיל רווח של תשע אותיות, אך הפרשה השנייה מתחילה ממש באותה שורה בה מסתיימת הפרשה הקודמת (כמו בפרשתנו שהמלים "ויחי יעקב" מתחילות באותה השורה בה מסיימת הפרשה הקודמת "ויגש" במלים "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" – אך עם רווח של תשע אותיות) – וזוהי "פרשה סתומה", או שהפרשה החדשה מתחילה בשורה חדשה בספר התורה, וזוהי "פרשה פתוחה". נחזור לפירוש רש"י דלעיל ונקשה – הרי שיעבוד מצרים לא החל מיד עם פטירת יעקב, אלא רק אחרי פטירת יוסף, אם כן, מה מיהר לקשר בין פטירת יעקב לשיעבוד מצרים? אלא פירושו הוא, שכל זמן שיעקב אבינו היה בחיים, הוא טרח להזכיר לבני ישראל, ש"לא לעולם חוסן", וכי הימים הטובים לכאורה במצרים, הם רק מבוא לקראת הצרות והשיעבוד שעוד צפוי להם שם. ברגע שנפטר יעקב, "נסתמו עיניהם ולבם של ישראל", הם לא הרגישו בצרות העומדות להתרגש עליהם. רבי שמשון רפאל הירש ציין את העובדה שהפרשה "סתומה" ולא הובלטה כפרשה "פתוחה" ועצמאית בכך, שהתורה באה ללמדנו, שאף ששבע עשרה השנה שהיה יעקב במצרים היו עבורו שנים טובות לכאורה, הרי שמבינה לאומית, היו אלה שנים פחותות ערך לעומת השנים הקשות עבורו, בהן עמד בנסיונות קשים שזיכו אותו בשם "ישראל". ורבי יהודה אריה לייב העל ה"שפת אמת" הוסיף נופך מעניין משלו ואמר כי אומנם שיעבוד הגוף החל רק לאחר מות יוסף, אבל עם פטירת יעקב "נסתמו עיניהם ולבם" – נסתתרה מהם האמת הפנימית, עד שלא היו רואים ומרגישים את טומאת מצרים, אלא רק מתלהבים מהברק החיצוני של החיים שם. וזהו עיקר הגלות והשיעבוד. (מתוך: "תורת עם", הרב מנחם הכהן, הוצאת מודן).
רק בארץ ישראל
"ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר אליו אל נא תקברני במצרים"
יעקב ראה שבניו מתחילים להתרגל לחיים הטובים שבמצרים, ולכן רמז להם לפני מותו: אתם מבקשים לחיות במצרים – אני אפילו להיקבר בה לא מוכן. (עפ"י רש"ר הירש). יעקב חוזר בצוואתו ליוסף על כך שלא יקבור אותו במצרים. ואילו את עניין קבורתו בארץ כנען הוא פוטר בשתי מלים: "וקברתני בקבורתם", כמו שנקברו אבותי. בצוואתו לבניו האחרים אין יעקב מזכיר כלל את בקשתו שלא להיקבר במצרים, אלא מדגיש את רצונו להיקבר בארץ כנען דווקא. מדוע עם יוסף נהג כך ועם בניו האחרים הדגיש יעקב עובדה אחרת? מפרש הרב מנחם הכהן (שם), כי יעקב ראה שיוסף קשר את גורלו במצרים, נשא לאשה בת אחת המשפחות המיוחסות שם, שני ילדיו גדלו שם, הוא עצמו נהיה אדם בעל השפעה עצומה במצרים, ובראותו כל אלה, חשש יעקב שמא יוסף יתחיל לראות במצרים את מולדתו שלו. לכן הדגיש יעקב ליוסף דווקא את אי רצונו להיקבר במצרים. שאר האחים, לעומת זאת, יעקב ראה כיצד הם מתאקלמים מהר ומתרגלים לחיים בכל מקום אליו הם מגיעים, לכן הדגיש בצוואתו אליהם את מערת המכפלה, מקום קבורת אבותיהם: אברהם ושרה, יצחק ורבקה ואמם לאה – שם, הורה להם, גם אני רוצה להיקבר.
ברכת הנערים
"וידגו לרוב בקרב הארץ"
מה גדים הללו גדלים במים כיוון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצימאון כמו שלא קיבלו טיפה של מים מימיהם, כך הם ישראל – גדלים במים בתורה. כיוון שהם שומעים דבר חדש מן התורה, הם מקבלים אותו בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם. (בראשית רבה צז).
נאמנים למקור
"ויקח את שני בניו עמו"
וכי לא די היה לכתוב "ויקח יוסף את שני בניו"? בשביל מה הוסיפה את המלה "עמו"?. אלא באה התורה להבהיר לנו, שהם היו "בראש אחד", האב ובניו. ולא סתם, שנהוג בישראל לברך את הבנים הן בעת שנכנסים בבריתו של אברהם אבינו והן מידי ליל שבת בברכת "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". במה זכו השניים? בכך, שאף שגדלו עם "כפית של זהב" בארמונות מצרים, בתוך השחיתות שפשתה שם, לא סיגלו אפרים ומנשה לעצמם כלום מאורחות הגויים הקלוקלות אלא נשארו נאמנים לחינוך היהודי הטוב שקיבלו בבית. וזו מהות הברכה של אב לבנו: שיישאר, בכל מצב, נאמן ליהדותו ולזהותו.
לא להקדים את המאוחר
"אשר יקרה אתכם באחרית הימים"
ביקש יעקב לגלות לבניו את הקץ, כדי להקל עליהם את עול הגלות, כיוון שכאשר יודעים מתי קץ הגלות, קל יותר לשאת את הצרות. ונסתלקה ממנו השכינה, מפני שאין השכינה סובלת התערבות בדרכיה בהנהגת העולם. (עפ"י רבי שמחה בונים מפשיסחה). ובאותו עניין ממש אומר רבי מנחם מנדל מקוצק: צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שעיכב בידו של יעקב לגלות את הקץ לבניו. מוטב שישראל לא יידעו מתי יבוא משיח צדקנו. רוצים הם משיח? שישתוקקו אליו ויחכו לו בכל יום שיבוא.
מעשה שהיה
הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה היה בשנות חייו האחרונות עיוור, וכהביאו לפניו בערב יום הכיפורים את נכדיו לברכם, חיבקם ונישקם תחילה. וכך אמר: אצל יצחק אבינו אנו מוצאים שלאחר שכהו עיניו מראות, אמר ליקב בנו: "גשה נא ושקה לי בני". כיוצא בכך אנו מוצאים אצל יעקב בעת זקנתו, ככתוב: ועיני ישראל כבדו מזוקן...ויגש אותם אליו וישק להם וחיבק להם. וכל כך למה? כי בשעה שאדם מבקש להתקשר עם זולתו, די לו לשם כך בחוש הראייה, שכן אנשים מתקשרים זה לזה, כשהם מביטים איש בעיני רעהו. אולם, כשאדם מאבד, לא עליכם, חוש חשוב זה שהקב"ה העניק לו ברוב חסדו – צריכה ההתקשרות לבוא בדרך של חיבוק ונישוק. (מתוך: אמרות חכמה על התורה).
מעשה שהיה
ר' חיים סולובייצ'יק, רבה של בריסק, השתתף פעם באסיפה, וממש לא אהב את המשימות והתככים ששמע כי מתנהלים מאחרי הפרגוד. אמר אז למקורביו: תמיד התקשיתי שעל הפסוק: "היאספו לכם ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", מובא בילקוט שמעוני מהו "היאספו? – היטהרו. כשם שאתה אומר "ותסגר מרים ואחר תאסף" ומניין ש"האספו" מלשון טהרה? אלא, כנראה יכול כל יהודי כשלעצמו להיות נקי וצדיק, אבל כאשר מתאספים לאסיפה, מיד נכנס לפעולה יצר הרע של מחלוקות ותככים, רכילויות ומזימות. לכן בירך יעקב את בניו: "היאספו" – היטהרו, שייצאו טהורים מכל האסיפות האלה.