פרשת ויחי נקראת בפי בעלי המסורה פרשה "סתומה מכל הסתומות". פרשיות "פתוחות" (המסומנות בחומש על ידי האות "פ") ופרשיות "סתומות" (המסומנות בחומש על ידי האות "ס") הן "הלכה למשה מסיני". בספר תורה, הפתוחות והסתומות מצוינות על ידי גודל הרווח ביניהן. אף על פי שענין זה שייך לתחום לימוד מיוחד, אפשר לומר בקצרה שפרשה פתוחה מדברת על ענין השייך לעולם המובן לנו, שביכולתנו לזהות על פי אמות מידה קרובים אלינו. פרשה סתומה להיפך מדברת על העולם שלנו אבל לפי אמות מידה השייכים לעולם העליון ומשום כך אנו מתקשים בהבנתם. אפשר להשוות זאת למצבו של עיוור מלידה השומע תיאור של נוף עם הירוק של העצים והצהוב של השדות והאפור של הכביש והכחול של השמים והלבן של העננים, וכדומה. עם הזמן הוא ידע לצרף את הצבעים עם עצמים שונים אבל המשמעות של החוויה של הצבעים תישאר זרה. נוכל לעזור לו באומרנו שיש צבעים "חמים" כמו אדום או צהוב, או "קרים" כמו כחול או לבן וזה יתן לו תחושה מסויימת. נוכל גם לצרף את הצבעים עם צלילים (למשל על פי סולם אורכי-גל). עולם הצבעים יהיה בשבילו פרשה סתומה, בעוד שעולם הצלילים יהיה בשבילו פרשה פתוחה…
בין סוף הפרשה האחרונה של מקץ ותחילת פרשת ויחי הרווח הוא הכי קטן שיש ועל זה אמרו את הקביעה שהבאנו למעלה. על דבר זה בא רש"י ושואל כהקדמה לפירושו על הפרשה כולה: "למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם, ד"א שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו ".
אכן מרגע שמתחיל השיעבוד במצרים, יש מין שקט תקשורתי בתורה. כמה פסוקים ספורים סה"כ ותו לא. מפטירתו של יעקב אבינו (אחרי י"ז שנה במצרים) נשארים עוד קצ"ג שנים מתוך ה-רד"ו שנים של גלות מצרים, זמן יחסית ארוך שאין התורה מדברת עליו. כאילו כאן הכל סתום, והדיבור התורני יתחדש ביתר שאת כאשר תתחיל התורה לדבר על התהליכים של יציאת מצרים ונסיבותיהם.
בינתיים, בפרשתנו, התורה מספרת איך בהדרגתיות נסתמו עיניהם של ישראל ובראש ובראשונה עיני יעקב. וכשמגיע עיתו להפרד מבניו, "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" מסביר רש"י: "בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים".
כאן יופיע המדרש הידוע שחשש יעקב אע"ה שמא אין הוא יכול לגלות להם את הקץ כי הקץ אינו שייך להם ולכן שאל "שמא יש בכם חטא?". ופתחו ואמרו כולם: "שמע ישראל (כפי שאמר שמעו אל ישראל אביכם) ד' אלקינו ד' אחד" כפי שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. מדרש תנחומה ישן מביא אותה תשובה אבל בסגנון שונה לגמרי. בני יעקב אומרים לאביהם: תבדוק את שמותינו ותראה שאין בנו חי"ת. ונכון שהאות חי"ת אינה מופיעה בשמותיהם של י"ב שבטי ישראל. אבל מה זה מוכיח? מה הקשר בין חי"ת לחטא? גם נכון שאת ההבדל אפשר לראות אבל בשמיעה זה דומה. להגות שמות לאותיותיהם, זה לבדוק את פרטי הזהות של כל אחד ואחד. לבחון מי הוא באמת. שורש החטא, האות הראשונה של המילה לא שייך לזהותם של השבטים בבחינת "ועמך כולם – בבחינת כללותם – צדיקים". כל שבט ושבט מבחינת עצמו נוטה להפרד מהכלל לכן דרש מהם יעקב "האספו, הקבצו". וממשיך המדרש ואומר שתוך כדי אותה בדיקה, גילה יעקב שעוד שתי אותיות אחרות "חסרות" בשמותיהם של בניו. האות קו"ף והאות צד"ה, אשר ביחד מהוות את המילה "קץ".
אין חטא, אבל גם אין קץ. כאילו יש כאן נטייה להמשיך את המציאות הגלותית בבחינת "יעקב אבינו לא מת". כי יש שני יסודות בזהותו של יעקב: יעקב, השייך לגלות (ככתוב למשל בתחילת פרשתנו: "ויחי יעקב בארץ מצרים" וכשיעקב חי בארץ מצרים כי אז "ויקרבו ימי ישראל למות") וישראל השייך לגאולה, היינו לארץ ישראל.
וכדי להתגבר על סתימת הקץ, על עצם העובדה שאין ביכולתו לגרום לכך שהמצב של "ותחיזנה עיננו בשובך לציון" יהיה נחלת הכלל, שכולם יראו עין בעין בשוב ד' ציון, שסתימת הגלות גורמת לכך שלעת קץ עדין צריך לפקוח עינים כדי לא להיות בגדר עינים להם ולא יראו, אז התחיל יעקב אע"ה לומר דברים אחרים, ומה הם? ברכות, ככתוב "כל אלה שבטי ישראל, שנים עשר, וזאת אשר דיבר להם אביהם, ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אותם".
כמו כן, כשיראה משה רבנו שאין הוא יכול להתלוות לבני ישראל בכניסתם לארץ, כאשר מתחיל השלב הכל כך קשה של ההתמודדות עם המציאות הממשית אחרי תקופה כה ארוכה של חיים נסיים, לא יפרד מהם כי אם בברכם "וזאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל". וכאילו יש כאן שני סוגי ברכות, ברכת המקור, ברכת האב, המלווה את ההיסתוריה של גלות וגאולה והמאפשרת לשמור על הזהות ומתוך אמיתת הזהות היחודית אשר דרכה מתחברים לכלל ישראל לגרום לכך שתהיה מועילה הברכה של היעד, הברכה של הרב ושתיהן יחד משתתפות בעת חבלי הלידה של עת הקץ כדי ש"יפתח הסתום ויסתם הפתוח" כי האמת של העולם העליון תהיה גלויה לנו ואיך היה בכלל אפשר לחיות בגלות יהיה תעלומה.