וחיי עולם נטע בתוכנו

פרשתנו המסיימת את ספר בראשית, עוסקת בעיקרה בפטירתם של יעקב אבינו ושל יוסף הצדיק.
הפרשה פותחת בנתינת התראה: היות יעקב חי בארץ מצרים, כתוצאה מזאת ויקרבו ימי ישראל למות; כלומר, ימיו של ישראל הינם בסכנה כאשר יעקב הינו בבחינת חי בארץ מצרים (וצריכים אנו לזכור שכל כוונתו של יעקב בתחילת כל המהלך שהביא לירידת יוסף למצרים היה "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" , ביקש יעקב לישב בשלווה – כלומר רצה כבר להגיע למצב של אחרית הימים בארץ ישראל) וכאשר יעקב מצליח להגיע למצב של חיות (וזה לאחר עשרים ושתיים שנה בהן היה בחינת מת בארץ כנען (כשלא היה יוסף עימו) בחוצה לארץ אזי ישנו מצב של סכנה לימי ישראל.
פירושו של רש"י מסביר לנו שזה היה בגלל שהיה עם יוסף, לכן אנו יכולים בעצם לקבל את המשוואה: יעקב יכול לחיות (לא בחינת היות אלא בחינת חיות) בחוצה לארץ רק כאשר יוסף נמצא עימו. ועם כל זאת בחינת ישראל נמצאת בסכנה כאשר המצב הוא כזה; שהרי אין בחוצה לארץ המהות המינימלית שיכולה לאפשר חיות אמיתית.
זאת הסיבה לכך שיעקב קורא ליוסף ומשביע אותו שלא יקברנו במצרים, שלא יקבור במצרים את תקוות עתידו של ישראל וכשיוסף מבטיח לו "אנכי, אעשה כדבריך" יעקב חוזר ודורש "השבע לי וישבע לו" והכוונה שיוסף הודיע בזה ליעקב אביו שהוא בעצמו יעשה כשיגיע עיתו כפי שיעקב ביקש ממנו וישביע את אחיו שלא יעזבוהו במצרים ויעלו את עצמותיו איתם. ולכן מסתיימת הפרשה בנושא השבעתם של האחים על ידי יוסף "פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה".
כל ההרפתקאה של הירידה למצרים הצליחה בכך שדרכה התבססה האחווה, דבר שמתגלה לאמיתו של דבר רק לאחר פטירתו של יעקב, כאשר אין ליוסף הסיבה של כיבוד אב כדי להסביר את התנהגותו הסלחנית כלפי אחיו ובכל זאת למרות חששותיהם של אחיו אינו פוגע בהם לרעה ומלמדם (כפי שעשה לאורך כל הדרך) יראת אלקים.
והיות וזה כל עניינו של ספר בראשית: החיפוש אחר האחווה (ורואים זאת לאורך כל הספר מקין והבל, דרך יצחק וישמעל ועשו ויעקב עד ליוסף ואחיו) היות שכך כאשר היא מושגת, יכול ספר בראשית להסתיים וההסתוריה של עם ישראל יכולה להתחיל.
אבל מבחינת חלומותיו של יוסף, ההרפתקאה הזאת נכשלה כליל וסופו לצאת ממצרים במצב קטסטרופלי דבר שיעלה ביוקר למצרים – לכן יהיה חשוב שמשה רבינו בעצמו יעסוק בלקיחת עצמותיו של יוסף, כדי להראות שעל אף שכוונתו של יוסף נכשלה, היה זה מהלך בלתי נפרד בתולדות עם ישראל וזאת לא בדיעבד אלא לכתחילה.
לכן חשוב לדעת שלא מדובר כאן בשתי גישות המנוגדות סתם בתוך עם ישראל, כאשר האחת צודקת והאחת טועה, אלא בשתי מגמות המשלימות זו את זו והמכריע ביניהן הוא התקופה בה אנו נמצאים. אם זה זמנו של יוסף כי אז אחיו ניגשים אליו ואם זה זמנו של יהודה אזי והיה יהודה לקדשו.
לכן כשטוען משה בסנה בפני הקב"ה שבני ישראל לא יאמינו לו עונה לו הקב"ה שהם מאמינים בני מאמינים, דהיינו שהקושי בדור יציאת מצרים נובע מכך שהוא ממשיך להאמין באמונת אבותיו שגבורתם היתה בהמתנה, כאשר הגיע כבר העת לקיים את מה שהדורות הקודמים חיכו לו. וכן בימינו.