בסוף פרשת וישלח ובתחילת פרשת וישב דומה היה כי ביתו של יעקב אבינו מתמוטט. בניו לא הלכו עוד בדרכיו; יעקב תובע מהם להסיר את אלוהי הנכר אשר בקרבם; ראובן 'שוכב' את פילגש אביו; שמעון ולוי פועלים בשכם נגד רצון אביהם; יהודה נושא בת איש כנעני ושמו שוע; יוסף נמכר על ידי אחיו לאחר שזרקו אותו לבור על מנת לרוצחו, ורק המתיקו את הגלולה במוכרם אותו לעבד עולם; אחד מבניו של שמעון קרוי "שאול בן הכנענית" – דבר המלמד מי היא אמו; האחים נוטשים את יעקב היושב בחברון והולכים לרעות בצפון הרחוק – בדותן; יוסף מביא את דיבת אחיו רעה אל אביו. רשימה זו לבדה מבארת כי כוונתו של יעקב לישב בשלווה לא עלתה יפה לא רק בשל רוגזו של יוסף, כי אם בתחושה ששיבתו מגלות חרן פוררה את משפחתו לחלוטין, ואין הוא עומד עוד במרכז שנים-עשר הבנים, כי אם נותר לבדו, כשם שנותר בשעה שנאבק עם המלאך.
בפרשת השבוע שלנו, פרשת ויחי, אנו מגלים כי הייתה זו חזות שווא. כל בניו התקבצו יחד סביב מיטתו, ושמעו את דבריו; יוסף קיבל ממנו שכם אחד על אחיו, ובניו של יוסף הפכו להיות כראובן ושמעון; יעקב אבינו זוכה לבשר לפני את הצפוי לבוא, ומגדיר את ייעוד כל אחד מבניו ונחלתו; קבורתו נעשית בהמון רב, כשכל בניו מצויים עימו וממשיכים את דרכו. דבריו לפרעה בפרשת ויגש המתארים את ימיו - "מעט ורעים" – מקבלים עתה תמונה של השלמה הייעוד ומלאות משפחתו, ובירור כי בדיעבד בדרך זו עוצבה ייחודיות האומה הישראלית לדורות.
במה זכה יעקב אבינו, בחיר האבות, למליאות זו ? כיצד אכן לא התממשה ההתפוררות בביתו, כי אם הפכה להיות יסוד בקיום האומה הישראלית ? דומה כי שלושה עניינים עמדו לו ליעקב אבינו: ראשון בהם הוא ההבטחה האלוקית המלווה את האבות מיום שקבלו על עצמם את הייעוד הגדול של נשיאת שמו בעולם. שני בהם הוא אמונתו העמוקה של יעקב כי נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, וגם בשעה שנראה כי חשכו המאורות הוא עדיין עוסק בניסיון לשלוח את יוסף לראות את שלום אחיו ושומר בלבו את החלומות ליום בו יחזה בהתגשמותם; עניין שלישי אינו תלוי ביעקב כי אם בבניו – בניו, בראשות יהודה, נטלו על עצמם את מלאכת התיקון והתשובה, והביאו אט אט לשלמות פנימית ולמהפך בליבם שלהם, ואף יוסף הצדיק היה עימם.
קשה למצוא דברים מתאימים מאלה לשאיבת כוחות בימים אלה. לעיתים דומה כי אף אנו חיים בעידן של התפוררות המציאות הביטחונית והזהות היהודית, האמונה הציונית והדביקות ההלכתית. בשעות אלה עומד לנו אותו כלל מהותי של מה שאירע לאבות אירע לבנים. אף עמנו הבטחה אלוקית כי לא תשכח מפי זרעו, וכי ד' דיבר טוב על ישראל. אף אנו קרואים בשעה זו להימלא אמונה ולא ללכת שולל אחר מתארי המציאות כמציאות נכאים בה גובר החושך. הסיבוכים בהם אנו נתונים אינם קשים מאלה שיעקב אבינו עמד בהם, ודבקותינו באמונה ובציפייה להגשמת החלום היא חלק בלתי נפרד מהעוצמה המחזקת את דרכי ההסתכלות המאמינה. ואף אנו קרואים, כבניו של יעקב, ליטול משימת תשובה ותיקון זו על עצמנו, ולא רק לצפות להארה אלוקית כי אם לפעול עם א-ל במציאות זו – על ידי השבת העוצמה הביטחונית למקומה; על ידי קריאה גדולה לתשובה ולזהות היהודית המלאה, תוך בירורה של זהות זו והיותנו ראויים ללמד אותה; על ידי הוראת דרך לכינונה של חברת צדק ומוסר; ועל ידי מימוש אמונה עזה זאת בפעולות מעשיות המלמדות כי נכונים אנו לקראת הגילוי הגדול שיבוא באחרית הימים. כך נושע יעקב וכך ניוושע אף אנחנו – לא בקינה המתמדת על המציאות כי אם באמונה העזה שניתן לתקנה ושהמשימה מוטלת על כתפינו.
במקביל לציפייה – יש מקום לפעולה
בסוף פרשת וישלח ובתחילת פרשת וישב דומה היה כי ביתו של יעקב אבינו מתמוטט. בניו לא הלכו עוד בדרכיו… בפרשת השבוע שלנו, פרשת ויחי, אנו מגלים כי הייתה זו חזות שווא.
