אנכי, אעשה כדבריך!

בפתח הפרשה קורא יעקב ליוסף ודורש ממנו "שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים". כלומר מבקש יעקב מיוסף להשבע לו על המילה, אות הברית בין הקב"ה וישראל, ברית התלויה מצד ישראל בהמשכיות התולדות כי הרי "לזרעך אתן את הארץ הזאת", שלא יקברנו במצרים. נשאלת אם כן השאלה, אם כבר ביקש יעקב מיוסף להשבע לו, מדוע חוזר הוא ומבקש ממנו "השבעה לי" לאחר שיוסף אמר לו "אנכי אעשה כדבריך". אלא עלינו להבין שיעקב בקש מיוסף להשבע על שני דברים שונים.
כאשר מבקש יעקב מיוסף "שים נא ידך תחת ירכי" הוא מבקש ממנו שלא יקברנו במצרים. וכשעונה לו יוסף "אנכי אעשה כדבריך", בדרך כלל מבינים אנו אמרה זו של יוסף כאילו אמר אנכי אעשה כמו שביקשת, אך בקריאת הדברים יחד עם טעמי המקרא (וכדי להבין את כוונתו של יוסף ובכלל, עלינו ללמוד לקרא את הדברים גם עם טעמי המקרא שלהם) אנו רואים שיוסף אומר משהו שונה לגמרי, כלומר מה שאתה בקשת ממני לגביך, אף אני אבקש מבני ישראל לגבי עצמי, דהיינו שיעלו את עצמותי ממצרים ושיקברו אותי בארץ ישראל (כלומר אמר לו: אנכי, אעשה כדבריך) וכן כתוב בסוף הפרשה שבישר יוסף לבני ישראל: "פקד יפקוד אלקים אתכם" ואז "והעליתם את עצמותי מזה". על דבר זה שיוסף מודיע ליעקב מבקש יעקב "השבעה לי" ויוסף נשבע שכך יעשה. מדוע חשוב ליעקב כ"כ שיוסף ישבע לו על כך?
עלינו להבין שעצם הענין קשור למחלוקת שבין יוסף לאחיו.
חלומו של יוסף היה כידוע לצאת אל העמים, בבחינת "אוהל שיכן באדם", לאלם באלומים את ניצוצות הקדושה המפוזרות בעמים ולהאיר חשכת גלות העמים, דהיינו שהישועה תושג ע"י האנושות כולה בשמה ובעצמה. התפקיד של העברי, לפי שיטתו של יוסף, היה להפרות את התרבות האוניברסלית שהגיעה למבוי סתום מרוב שחיתות ואלימות כפי שמעידה התורה על דור המבול, ודור הפלגה וסדום ועמורה.
וזה בדיוק מה שספרה התורה לגבי ענין אשת פוטיפר. הרי פוטיפר הוא בו בזמן סריס פרעה ולכן אינו מסוגל להוליד והוא גם כהן און, מלשון "כחי וראשית אוני" וזה מבטא את הדרמה הזאת של מצרים המחכה למי שיוכל להחזיר לה את עתידה. וכדי שלא נטעה ונחשוב שמדובר כאן בענין של ניאוף בעלמא, מדגיש רש"י שהיעוד הוא "להיות עמה" לעולם הבא ולכן לדבר מצוה דוקא היתה הכונה כי ממתי עולם הבא הינו שכר לדבר עבירה? ויוסף מסכים לכך ויבא הביתה לעשות מלאכתו, דהיינו לעשות צרכיו עמה שזוהי מלאכתו המיוחדת לו מבחינת בן פורת יוסף. והיות שברגע האחרון הבין יוסף את טעותו, שזהו ענין ראיית דמות דיוקנו של אביו בחלון, ראייה המבטאת את הפסקת הקשר בין הסבא לנכדים שכאלה: ועל כן נענש יוסף על סירובו ללכת עד הסוף במילוי תפקידו (למרות שדברים אלו נראים כהיפך הפשט העממי, וכמבואר במדרשי חז"ל שאותו יום חג פוריות הוא למצרים - ניבול וזיבול, יום שבו הנילוס מתחיל לעלות על גדותיו להפרות את אדמת מצרים - ולכן נבחר אותו יום לאותה מלאכה). ובכל זאת ימשיך יוסף לרדוף אחרי מימוש חלומותיו בכל כוחו להיות המשביר, הוא המחיה "כי למחיה שלחני אלקים".
אמנם אחיו שידעו את נסיונה של הגלות אצל לבן ידעו שזו היא משימה בלתי אפשרית, כי על אף שיש חסידי אומות העולם כאישים פרטיים, אומות העולם הם עובדי כוכבים ומזלות ועובדי אלילים, דהיינו היפך הקדושה הדורשת אחדות, כאשר האליליות היא פירוד בחינת "יתפרדו כל פועלי און". הם יודעים כי גם יעקב שימש את לבן בכל כוחו ולבסוף היה מוכרח לברוח בסכנת מוות. (והרי אנחנו היום כחכם לאחר מעשה שהתברר לנו שזהו היה בבחינת מעשה אבות סימן לבנים כי בכל הגלויות כך היה שכאשר היא נמשכה יותר מן הראוי היא נסתיימה באסון).
ואמנם לשתי הדרכים הללו יש מקום, אך צריך לדעת שכל תקופה ודרכה, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". ואפילו אם האחים הסכימו לדרכו של יוסף, זאת בתנאי שידע יוסף ש"בי אדני", שדרכו צפויה להכשל, ויהיה עליהם ללכת בדרכו של יהודה, "בצאת ישראל ממצרים ... היתה יהודה לקדשו" (משיח בן יוסף צריך לפנות את הזירה להתגלות משיח בן דוד).
ובזה שאומר יוסף "אנכי אעשה כדבריך" - "והעליתם את עצמותי מזה", מודה הוא לאביו ולאחיו כי הסתיימה עונתו ומעתה עליו לקבל את דרכו של יהודה, להיות מעכשיו מצפה ליום פקודה, ובהגיעו, צריכים הכל לעלות לארץ ישראל ואסור להשאיר דבר בארץ הגוים כי שיירים שישראל משאירים אחריהם הופכים בידי העמים לעבודת אלילים.