בעולם הדתי בן ימינו, קיימת לא אחת נטייה לראות הכל בצבעי שחור-לבן. תופעות שונות, כמו גם תכני הלכה שונים, נתפשים בראיה פשטנית, שטחית, חד ממדית, קיצונית. כל מי שאינו מתיישר עם הקו הקיצון, יהא אשר יהא (בחינוך, בלבוש, בתפילה, ביחסו לדרך ארץ או לארץ ישראל), מוקע מחלקים גדולים של המחנה. זהו משחק סכום אפס. או ש"לנו" אתה, או ש"לצרינו". כביכול, אין דרך ביניים. אין מקום למורכבות. במצב דברים זה, אין זה מפליא שההחמרה והקיצוניות נותנים את הטון במישורים השונים - הדתי, ההגותי, הפוליטי והחברתי, וקולם המתון, המפשר והממוצע, של אנשי הביניים, נבלע בהמולה הרבה.
כגודל התקווה - כן גודל האכזבה. המעברים החדים מאגרא רמא לבירא עמיקתא, מתקווה ושמחה לייאוש וחידלון, מאיימים לא אחת לסכן את יציבותה של החברה ומערערים את יסודותיה. גישה זו מנוגדת לחלוטין למורשתו ארוכת הימים והשנים של העם היהודי. מסורת ישראל ידעה תמיד לבחור ב"שביל הזהב". אכן, תמיד היו קיצונים, בעלי אנטנות ישירות לשמים, שסברו כי בידם - ורק בידם - מצויה האמת המוחלטת, אך אלה נותרו דרך כלל בשולי המחנה. חכמי ישראל לדורותיהם ידעו את דרך הפשרה והמיצוע, והבחינו היטב בין הרצוי והראוי לבין המצוי.
הפטרת השבוע, שעל שמה נקראת השבת כולה "שבת נחמו", מדגישה - הן בסגנונה, הן בתכניה, את מורכבותה של המציאות. הלשון הכפולה, "נחמו נחמו עמי", מאפיינת גם נבואות נחמה אחרות (כגון "התעוררי התעוררי קומי ירושלים" - ישעיה נא, יז; "עורי עורי לבשי ציון", ועוד), וחכמים דרשו אותה בפנים שונות. יש מהם שראוה כ"מידה תחת מידה": וכנגד חטאה הכפול של העיר - "חטא חטאה ירושלים" (איכה א, ח), "כי לקחה מיד ה כפלים בכל חטאתיה" (ישעיה מ, ב) נתנחמה בכפליים. אכן, אפשר שכפילות זו מלמדת אותנו שגם לנחמה פנים שונות, ואין נחמה דומה לחברתה.
ריבוי פנים זה בנחמה היהודית בא לביטוי כבר במדרשם של תנאים (ספרי דברים מג) ובסוף מסכת מכות, שבהם מופיע סיפור מפורסם ומאלף המתרחש בעיצומם של ימי תהייה ותעייה, בתקופת מרד בר כוכבא: "וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך [=לפי הספרי, הגיע טיול מאורגן זה של הקוורטט עד לשערי רומי]. ושמעו קול המונה של רומי במרחק מאה ועשרים מיל. התחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? [=כדרכו של יהודי, על כל שאלה שלהם השיב להם בשאלה...]. אמרו לו: הללו כושיים שמשתחווים לעצבים, ומקטרים לעבודת כוכבים, יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה".
בפירושו לאגדה זו, תמה כבר המהרש"א: שלושה מגדולי ישראל דואבים ומֵצֵרִים על חורבן הבית, בוכים על חילול השם בגויים, ורבי עקיבא מצחק? האם לא היה ראוי שלפחות ישתתף בצערם?
כדרכן של שאלות מעין אלה, הקושיה חזקה מן התשובה. ומכל מקום, אחד מגדולי ישראל האחרונים, בעל "ערוך לנר", רבי יעקב עטלינגר (רבה של אלטונה שבגרמניה, במאה הי"ט), מציע כאן פירוש מרתק: רבי עקיבא ביקש לומר להם, בצורה החריפה ביותר, שבכיים - לשווא הוא. לאמיתו של דבר, אין זה חורבן כלל ועיקר אלא הצלה גדולה לישראל: "על פי מה שדרשו רז"ל (קידושין לא, ע"ב) בפסוק מזמור לאסף, אלקים באו גוים בנחלתך (תהלים עט, א), קינה לאסף מיבעיא ליה? אלא ששפך הקב"ה חמתו על העצים והאבנים להציל את ישראל".
ומכל מקום, האגדה התלמודית ממשיכה והולכת: "שוב פעם אחת היו עולין [=ארבעת החכמים] לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?
אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג, יב) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש, וירושלים עיין [=עיי חורבות] תהיה, והר הבית לבמות יער". בזכריה (ח, ד) כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו".
המסר המרכזי שעולה מאגדה זו הוא מורכבותה של המציאות. מה שנראה כחורבן בעיני האחד עשוי להיתפש כהצלה רבתי בעיני האחר. המציאות אינה חדגונית. ויושם אל לב: גדולי החכמים שבדור, רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע היו הרוב, ולמרות זאת לא נרתע רבי עקיבא מלחלוק עליהם, ולא עוד אלא שלסוף הודו לדבריו!
אדם מישראל, חייב לראות לא רק את ה"כאן" וה"עכשיו", אלא גם את יום המחר, את העתיד. עולמו של הקב"ה אינו חדגוני, אלא מורכב ורב גוונים. שועל שיוצא היום מבית קודשי הקדשים החרב עשוי להיראות במבט שטחי כסממן מובהק של החורבן, מקור לייאוש,דאגה, אבל ובכי. אבל הצופה למרחוק, יוכל לראות לא רק את המנהרה האפלולית אלא גם את האור הגדול שבקָצֶהָ. לא רק את השועל, אלא גם התגשמות נבואתו של זכריה: " כֹּה אָמַר ה צְבָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ. כֹּה אָמַר ה צְבָאוֹת: כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם, גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא, נְאֻם ה צְבָאוֹת".