איך מתנחמים? מהי משמעותו העמוקה של התהליך הנקרא ניחום. איך מנחמים את עצמינו, וקל וחומר איך מנחמים אומה שלמה?
המובן הראשון במילה נחמה הוא בעצם חרטה. כך בפרשת בראשית בסופה וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: (ז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: ותרגם שם האונקלוס ארי תבית במימרי, כלומר שבתי, חזרתי בי מדברי שבו בראתי את האדם והיצור.
ובכן כאשר אנו מתנחמים על כל החורבן והייסורים, הקול הראשון שאנו שומעים הוא קול של חרטה. כביכול הקב"ה מתחרט על מה שעשה לנו.
כמובן , זהו דבר פלא, שהרי קראנו בתורה לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ושנינו בנביאים וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. ובמילים פשוטות, מושג החרטה כלל לא שייך כלפי שמיא. איך נפרנס איפה את המילה נחמה, עם אל שאיננו ניחם?
המדרש פותח לנו צוהר להבנה עמוקה יותר של משמעות החרטה הזו. .... אמר להן הקב"ה למלאכי השרת בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו וכיון שראה הקב"ה את בית המקדש אמר בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר אוי לי על ביתי בני היכן אתם כהני היכן אתם אוהבי היכן אתם מה אעשה לכם התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה אמר הקב"ה לירמיה אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו ואין לך כאב לא עלי ולא על בני ...
המדרש מתאר באופן מפתיע את החורבן. כביכול אין הקב"ה יודע מה עשו אויבים, והחורבן מפתיע אף אותו, עד כדי בכי וטרוניה כלפי הנביא. החרטה במובן הזה היא ביטוי לכך שגם אם הקב"ה קצף עלינו והחריב את ביתנו, החורבן שלנו זה החורבן שלו באותה מידה. אנו קשורים יחד, כמו אב ובן, וממילא לא רק אנו זקוקים לנחמה אלא גם הוא. וכמו מאליה עולה הקריאה של השי"ת, הלוואי וכל זה לא היה מתרחש, הלוואי והייתם שומעים בקולי ולא מכריחים אותי להחריב אתכם וגם אותי, לגרום צער למטה וגם למעלה.
אם כן , הקב"ה הוא אכן לא אדם וינחם. והחורבן הגיע כפי שהזהירו הנביאים. אך מצד שני החרטה של השי"ת בעצמו על החורבן מבהירה לנו שהחורבן הוא גם שלנו וגם שלו, ושאין פה בשום פנים שני צדדים, הצד המזהיר והמתרה שבסוף גם מממש את איומו, והצד הפושע שלבסוף נחרב. שני הצדדים מעורבים זה בזה, וגם מי שמחריב, הוא בעצמו מתחרט, מצטער, בוכה ומתאבל, וממילא מובן שמי שיגאל אותנו זה מי שהוא בעצמו זקוק לגאולה ואם כן גאולתנו מובטחת.
עד כאן ביאורנו את משמעות הנחמה במובן של חרטה.
אך הלב מרגיש שיש בה במילה הזו גם משהו נוסף, אקטיבי ופעיל, ולא רק מתחרט. משהו שנמשך ומתקדם, מנחם והולך.
לכל אורך הפטרות הנחמה שאנו קוראים בשבועות אלו בולט מאוד המימד של הנחמה הזו האקטיבית.
נחמו נחמו עמי, כי נחם ה ציון כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ועוד.
מה המשמעות של נחמה זו?
על הפסוק החותם את הפטרת עקב, פרש הרד"ק כי נחם ה ציון- זכר ציון כי היא עיקר המלכות.
הנחמה היא הזכירה. זכירה לא במובן ההיסטורי נוסטלגי, אלא במובן של פקידה. כשהקב"ה זוכר אותנו, זוהי זכירה פעילה, זהו יחס והתענינות, בדיוק כמו יום הזיכרון- ראש השנה, שבו אנחנו גם נזכרים וגם נפקדים.
זכירה זו, תפקיד כפול לה, ראשיתה בחידוש היחס והארת הפנים של הקב"ה אלינו,במפגש המחודש והזכירה החיה., והמשכה בהתעוררות שלנו לזכור את עצמינו, את גודלנו.
וזוהי המשמעות העמוקה של הזכירה הזו, לזכור מי אנחנו באמת.
עניה סוערה שלבושה מרופט וקרוע, כולה פצע וחבורה ומכה טריה, היא אותה אחת שראויה להיות מולבשת בפוך ומיוסדת בספירים. האם היא מאמינה בכך?
ההלך העני, שהתגולל שנים באשפתות, רחוק מאוד מארמון המלוכה, מתגלה לפתע כבן המלך האבוד. המלך קורא לו, מכנה אותו נסיך- האם הקריאה תשמע באוזניו?
כל שבת אנחנו מתפללים להיות ראויים לזכירה הזו, להאמין שאנו גדולים, גדולים באמת, ראויים להיות בניו של המלך, מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה, התנערי מעפר קומי, התעוררי התעוררי, ועוד
אם מתפללים על זה כל שבת, כנראה שיש על מה. כנראה שהנחמה שאנו צפויים לה תצריך מאיתנו כוחות רבים של אמון בעצמנו. נצטרך לראות את עצמינו באור אחר, שונה כל כך מצללי הביקורת העצמית הנשכנית שאנו שרויים בתוכה. נצטרך להאמין שאנו באמת ראויים לכל יעודי הנביאים הנשגבים, שאכן הגיע זמן נחמתנו וגאולתנו, ושהדור הזה, המסובך כל כך, והמיוסר , הוא גם זה שראוי לנחמה ולישועה.
נצטרך להודות שמלאכת הנחמה מלאכה עמוקה היא, ומצריכה עין טובה הרואה למרחוק, עין היודעת את סוד הנחמה, את סוד הזכירה, ואת הגאולה המאירה מבין שתיהן.