פרשת ואתחנן ידועה ומפורסמת בבקשת משה להיכנס לארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה..." (ג' כ"ה) בקשת משה מכילה בעצם שני דברים: להיכנס לארץ ולראות אותה.
הגמרא מסבירה את רצונו של משה: "הרבה מצוות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי" (סוטה י"ד ע"א).
משה זכה כידוע שרק מחצית בקשתו תתמלא: זכה לראות את הארץ אך לא נכנס אליה, וכדברי חז"ל "תפילה עושה מחצה" (ויק"ר).
מדוע באמת לא נתקבלה תפילתו של משה במלואה כמאמר אחר של חז"ל "תפילה עושה הכל"? (ויק"ר). הרי משה היה מושלם בכל המעלות והמידות, הוא היה תלמידו וחביבו של הקב"ה, היה תלמיד מצטיין ל"מורה" מצויין, ופחותים ממנו זכו למה שלא זכה הוא. הייתכן? התשובות הרבות שניתנו לתמיהה זו רק הערימו על משה חטאים נוספים שלא נמצא להם בסיס (וראה "אור החיים" לבמד' כ' ח').
אם נתייחס לפסוקים נראה, "שחטאו" של משה אפשרי בשני תחומים: פרשת המרגלים ומי מריבה. והנה כמה דוגמות להסברת הענין.
"יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בנ"י..." (במד' כ' י"ב) – הכוונה למי מריבה.
משה מזכיר בשלוש הזדמנויות את העונש שהוטל עליו ומטעמים שונים:
"גם בי התאנף ה' בגללכם" (דב' א' ל"ז) – בעניין המרגלים
"ויתעבר ה' בי למענכם" (דב' ג' כ"ו) – לא צויינה סיבה
"וה' התאנף בי על דבריכם" (דב' ד' כ"א) – לא צויינה סיבה
בתה' ק"ו פסוק ל"ב "ויקציפו על מי מריבה, וירע למשה בעבורם"- הכוונה למי מריבה.
תורף הדברים: העונש למשה שעולה מן הפסוקים הנ"ל היה או על מי מריבה או בגלל פרשת המרגלים. את הסיבות שלא צויינו אפשר לשייך לכאן או לכאן.
מעניין לציין את פירושו של הרב יוסף צבי הערץ זצ"ל באנגלית (הוצאת soncino). בפירושו לדב' ל"ב נ"א "...על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש..." : נראה שיש להדגיש מילים אלה "בתוך בני ישראל". משה הצליח להביא זרים כמו פרעה, אדום ומואב להכיר בכוחו של הקב"ה. כל זה היה מחוץ לישראל. בעם ישראל, לעומת זאת, לא נחל הצלחה. הצלחתו של משה היתה אפוא אצל עמים זרים ולא בקרב עמו. לכן לא היה מקום להמשך מנהיגותו של משה בקרב ישראל (התרגום וההסבר חופשיים).
אם נלאינו למצוא דופי במשה, צריך אפוא לחפש את הסיבה לאי כניסתו לארץ בגורמים אחרים.
לא נאריך כשיש לקצר ונבחר לנו רעיונות אחדים. לפי ילקוט שמעוני והרב דסלר, משה ודוד בתור "כלים" היו שלמים מדי. מי שמשמש בתור כלי צריך שתהיה קדושת הכלי כפי ערך המשתמש בו. בשעה שקדושת הכלי למעלה מקדושת המשתמש בו, יש בכך חילול הקדושה, והדבר עלול לגרום לקטרוג בלתי פוסק. התוצאה המוכרחת היא או הסתלקות הכלי או הסתקלות המשתמש בו. (מכתב מאליהו חלק ב' עמ' 276).
ומסביר הרב דסלר שהדבר דומה למצב שבו אין הדור לומד מהצדיק, כי מדרגתו הרבה למעלה מהם. במקרה זה כאמור אחד הצדדים צריך שיסתלק. הצדיק מוותר ומבקש להסתלק ולא ייענש הדור.
כך יש להבין מדוע דוד לא בנה את ביהמ"ק, וכך יש להבין מדוע לא נכנס משה לארץ. בשני המקרים דוד ומשה היו בבחינת כלים ומושלמים מדי, ובמקרה של חטא בבנ"י היו עלולים להמיט שואה על העם, ועל כן דוד לא בנה את ביהמ"ק, ומשה לא נכנס לארץ. אחרת – חמת הקב"ה כאמור היתה עלולה להביא להשמדת העם חלילה. עכשיו – חמתו של הקב"ה ניתכה על עצים ואבנים (עם חורבן המקדש), כיוון ש"הכלים" הם שנסתלקו.
ונסיים ברעיון של מדרש פליאה: (עמוד 91, והשווה מכתב מאליהו עמ' 61).
בתפילה שמתקבלת יש משום תיקון המתפלל, ועל כן תפילתו נשמעת, ואין כאן שינוי דעתו של הקב"ה. כיוון שמשה היה מושלם, לא היתה בתפילתו שום אפשרות לתקן את עצמו, ועל כן תפילתו לא עזרה ולא נתקבלה.
סיכום
במאמר "ועוד על חטאו של משה" סקרנו 3 גישות לגבי "חטאו" של משה:
א) אכן חטא ועל כן נענש. והדבר אך לפלא, שכן איך ייתכן שחביבו של הקב"ה יחטא חטא כבד כל כך שבגינו יקבל עונש כבד כל כך.
ב) שלימותו של משה (כשלימותו של דוד) היתה עלולה להכריע את הכף לרעת בנ"י ולהביא לכלייתם, והיו נשמדים במקום יציאתם לגלות וחורבן ביהמ"ק, ולכן לא נכנס לארץ.
ג) ע"י התפילה האדם מתקן את עצמו, ובזכות זו ה' ישמע אל תפילתו. משה היה מושלם ולא היה לו מה לתקן, ועל כן לא נתקבלה תפילתו.
יהי רצון שנצליח לתקן עצמנו בתפילותינו ונזכה לביאת משיח צדקנו בימים אלה של ניחומים (7 דנחמתא).