-טוב. אז נראה לי שהבנתי את הקונספט. זה סיפורים עם איזו אחיזה בפרשת השבוע. סוג של דרשה מודרנית.
-כן.
-אבל למה בסוף כל קטע יש שיר?
למה שיר? אולי כי שירים מדברים לכולם. כי לכל אחד יש בראש את הפסקול שמלווה את חייו. שירי הילדות, שירי הנערות . שירים של סתיו ושל שמחה; השירים שמזכירים. השירים המציצים אלינו מההיסטוריה שלנו.
שיר האמונה והתהייה בפיו של אב זקן, צדיק וישר שבנו לא - לו, בהולכו לעקוד את בנו; שירת החושך של אח הבורח מאחיו, בנוסו בדד אל ארץ נכר; הנעימה החרישית של אח המבקש את אחיו בעמק דותן ומוצא את עצמו בבור חמת זוחלי עפר; זמרת הארץ ויבולה בפי היורדים למצרים, לשבור שבר. שירת הזיתים באדמת חלמיש אשר שורשיהם יעמיקו אחיזה; שירת הדקלים המיתמרים על סלעים.
השוועה הבלתי הרמונית בפי העבדים, אשר אימה בחדריהם, השירה שקולה נשמע בשמיים. שירת אחות ליד הנהר, זו המצפה להתגשמות הנבואה, היודעת כי צור-תמים פעלו וציר עוד ינהג הצאן אל עבר במתי ארץ. שירה המתפרצת מפיות חסרי שם בשעה שגופות מעניהם -ראש פרעות אוייב-מוטלות לרגליהם.
שירים של יום חולין. בתוך ילל הישימון, שיש בהם טרוניה בלתי מודעת לניסים המתחדשים עלינו בכל יום. שירת הילדים שלא נולדו, אשר תשו אל מחוללם; שירים המרקידים אותך עד לקצה האהבה וחזרה.
ואנחנו? אנחנו משננים שירה עתיקה. שירה ששמענו מאבותינו והם שמעו מאבותם
שירה ששרו לנו השמיים , ששרה לנו הארץ בשעה שאבותינו שתקו.
בשעה שהאל שתק והסתיר את פניו, שרו לנו החיים עצמם את השיר החוזר על עצמו שוב ושוב ושוב.
ואם תבוא ותשאל אותי שאלות כמו "איפה היה א-הים?" ו"למה זה קורה לי?" ואם תאמר ביום ההוא: כה רבות הרעות אשר מצאוני. ודאי אין א-הים בקרבי. לא אענה לך תשובה. רק אשיר לך שוב ושוב את השירה הזו. למען תהיה היא לעד. למען תהיה לי לכפרה. לכסות על הדם. לכפר על הנפש. וכיפר אדמתו עמו.
"ואם השיר הזה נשמע לכם עיקש,
זה רק מפני שהוא לעד לא מתייאש.
מעט יגע, פחות נוגע -
אולי,
אבל השיר הזה רוגש ומבקש,
עוד רוגש ומבקש.
אל האור ואל החופש בתקווה מעפיל,
שיר בן אלף, שמאלף מתחיל ומתחיל."
(ואם השיר הזה/ אהוד מנור)