שירת מרים והנשים: אסופה של פרשנויות ייחודיות

שירת מרים והנשים עוררה השראה מרובה מבחינה פרשנית. במאמר הנוכחי נציג שורה של פרשנויות בעלות מיוחדות מרובה הנוגעות לפרשה המקראית עצמה ולשבחן של מרים הנביאה ונשי ישראל יוצאי מצרים

ד"ר יעל לוין
יא בשבט התשעט
,
17 בינואר, 2019 11:40
תוף

תוףצילום: shutterstock

מבוא
במאמר זה נציג ביאורים ייחודיים שונים על שירת מרים והנשים (שמות טו, כ-כא). המאמר הנוכחי הוא מעין המשך למאמר "הארות לשירת מרים והנשים" שהתפרסם לקראת פרשת בשלח תשע"ח. נוסיף ונביא עתה מבחר פרשנויות בעלות מיוחדות מרובה הקשורות לשירה זו.

מניין מילות פרשת שירת מרים והנשים
ב"רמזי רבנו יואל", מבעלי התוספות, מוזכר כי שירת מרים והנשים היא פרשה פתוחה בעלת שני פסוקים, ומניין מילותיה הוא כ"ו כמניין שם ההוויה: "'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן' פרשה זו פתוחה ויש בה שני פסוקים ותיבותיהם כ"ו כמנין יקו"ק שהוא כ"ו" (ספר הרמזים לרבינו יואל על התורה, שמות, טו, כ, עמ' רנו). יש בביאור זה כדי להורות על ייחודיותה וחשיבותה של פרשה מקראית זו מעצם מהותה, מתוקף העובדה ששם ההוויה חתום בה.

ראוי להזכיר עוד כי אף בביאור נוסף מבית מדרשם של בעלי התוספות קיימת בראשו הידרשות לכך ששירת מרים והנשים היא פרשה פתוחה, ומובאת בו הנמקה לעניין זה: "פרשה זו פתוחה שלא לערב את שירת מרים על הראשונה שלא לעשותה טפילה ועראי אלא כדאי [!] היא לעצמה להיות שירה חשובה" (תוספות השלם, חלק ז, עמ' רמג, אות ג).

תוף מרים - תוף מיוחד
כבר בספרות התנאים מצויה הידרשות לשאלה כיצד היו לנשים תופים ביציאתן ממצרים, ובמכילתא דרבי ישמעאל מוזכר שהן דאגו להצטייד בהם מבעוד מועד, טרם היציאה: "'את התוף בידה', וכי מנין היו להם לישראל תופים ומחולות במדבר אלא הצדיקים היו מובטחים ויודעים שהקב"ה עושה להם נסים וגבורות עת שיוצאין ממצרים והתקינו להם תופים ומחולות" (מכילתא דרבי ישמעאל, מהדורת הורוביץ, בשלח, מסכתא דשירה, פרשה י, עמ' 151, ומקבילות). יצוין כי לפי דרשה זו "מחולות" הן כלי שיר בדומה לתופים, ואין הוראתה של מילה זו ריקודים.

רבי יהודה אריה ליב אלתר (תר"ז-תרס"ה; 1847–1905), השפת אמת (בשלח, ליקוטים, מהדורת אור עציון, עמ' רעז) מציין לדברי רש"י לשמות (על אתר) המאזכר את הרעיון שהצדקניות שבדור מובטחות היו שהקב"ה יעשה להן נסים, אולם הוא משקיף על הסבר זה כעל דרש. לדעתו, לפי פשט העניין הים פלט את המצריים ואת כל אשר להם "ולהם היה תופים ומחולות כדרך המלכים באנשי חילם". כמו כן בנוגע לביזת מצרים נאמר: "וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת... וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (שמות יב, לה-לו), ומשתמע ששאלו "כל מיני כלים, ותופים ומחולות בכלל".

השפת אמת מוסיף לציין כי מהלשון "אֶת הַתֹּף" משמע שמדובר בתוף מיוחד. הוא מעלה את ההשערה לפיה היה למרים תוף מיוחד, כשם שאנו מוצאים לגבי אלישע הנביא שעל אודותיו נאמר: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב' ג, טו). בדומה לכך נזכר בין היתר בדברי שמואל הנביא לשאול במעמד משיחתו לנביא: "אַחַר כֵּן תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים" (שמואל א' י, ה). לדידו של השפת אמת, במעמד קריעת ים סוף, כשמרים נכחה שהתממשה נבואתה המוקדמת שמשה יושיע את ישראל ממצרים, היא לקחה את התוף בידה. בהקשר זה יש לציין כי התפיסה לפיה יציאת מצרים היא התגלמות מימוש דברי נבואתה של מרים בילדותה מוזכרת כבר ב"שפתי כהן" לרבי מרדכי הכהן, ממקובלי צפת [ראו בהרחבה המאמר פרי עטי "מרים הנביאה כגואלת בגאולת מצרים: עיון בספרות חז"ל ובספרות הראשונים", אשה ויהדותה, 6 (תשע"ד) עמ' 247–259], וההשקפה לפיה מרים נטלה את התוף בידה לאחר שהכירה כי נבואתה התגשמה מאוזכרת לדוגמה גם בידי המלבי"ם (תקס"ט-תר"מ; 1809–1879) (ראו להלן).

דרגת נבואתה של מרים עד יציאת מצרים
מקורות שונים מני ספרות חז"ל ואילך נדרשים לאפיונה של מרים הנביאה בראש פרשת שירת הנשים בתור "אֲחוֹת אַהֲרֹן". לפי הנאמר בבבלי מגילה (יד ע"א) ובבבלי סוטה (יב ע"ב-יג ע"א) היא התנבאה בהיותה אחות אהרן, קודם לידת משה, כי עתידה אמהּ להוליד בן שיושיע את ישראל. לפי המוזכר במכילתא דרבי ישמעאל (מהדורת הורוביץ, בשלח, מסכתא דשירה, פרשה י, עמ' 151), מרים נקראת "אֲחוֹת אַהֲרֹן", ולא "אחות משה", "לפי שנתן אהרן נפשו על אחותו נקראת אחותו על שמו". עניין זה מוסב על פרשת צרעת מרים ועל פנייתו של אהרן למשה והתערבותו למענה (במדבר, פרק יב).

לפי המוזכר בקובץ המדרשי המאוחר "מדרש אגדה" שנערך במאה השתים עשרה-שלוש עשרה לערך, מרים הייתה נביאה כל עוד הייתה אחות אהרן בלבד, ואילו לאחר לידת משה ניטלה נבואה הימנה וניתנה למשה: "כל זמן שהיתה אחות אהרן בלבד קודם שנולד משה היתה נביאה, כשנולד משה ניטלה נבואה ממנה [וניתנה] למשה" (מדרש אגדה, מהדורת בובר, שמות טו, כ, עמ' 147). יש לציין כי הרב מנחם כשר מעיר כי השקפה זו אין לה מקור מוקדם יותר, והיא צריכה עיון (תורה שלמה, חלק ארבעה עשר, שמות טו, כ, עמ' קנח, אות רלד בביאור). לעומת דעה זו, במדרש התימני "מאור האפלה" לרבנו נתנאל בן ישעיה (מהדורת קאפח, עמ' ריט), שנתחבר בראשית המאה הארבע-עשרה, נזכר כי המילים "אחות אהרן" באות להורות שמרים ואהרן היו שווי דרגה בנבואתם: "'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן', ולא אחות משה, מפני שהיא ואהרן מאישות ראשונה ומשה מאישות שניה. ד"א שנבואתה ואהרן שוה, ונבואת משה נפרשה מנבואתן לפיכך נאמר 'אחות אהרן'".

והנה לעומת הנאמר ב"מדרש אגדה" וב"מאור האפלה", בחיבור "מעשי ה'" לרב אליעזר אשכנזי, בן המאה השש עשרה, מעלה המחבר באורח מעניין את האפשרות לפיה עד לקריעת ים סוף היו משה, אהרן ומרים בעלי מדרגה זהה בנבואה בתודעתם של בני ישראל, תפיסה שהוא משקיף עליה כפשט העניין. כלשונו: "ויתכן לדעתי כפי הפשט, שעד שנהיה ענין קריאת ים סוף היו בעיני ישראל משה ואהרן ומרים שוים במדרגת הנבואה, אבל עתה כשראו קריעת ים סוף, מאז הכירו גדולת מדרגת משה עליהם, כי על כן נאמר 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' (שמות יד, לא), שהכירו היותם נפרדים בנבואתם, על כן נאמר 'מרים הנביאה אחות אהרן', שהיתה שוה עמו בנבואה לא עם משה, ועל כן הזכיר הכתוב פה נבואתה עם אהרן סמוך אל מה שנאמר 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' (שם), שהוא כאלו אמר שידעו שנבואת משה נפרדת, והוא לבדו ראוי להיות נקרא 'עבדו' (שם) 'נאמן ביתו'" (על פי במדבר יב, ז) (אליעזר אשכנזי, מעשי ה', ויניציאה שמ"ג, מעשה תורה, פרק ראשון, קלט ע"א).

גאולת מצרים - בזכות הצלתה של מרים את משה
במהלך פרשנותו לקטע ההגדה "מה נשתנה", כותב רבי רחמים נסים יהודה די שיגורה כי בדין ובצדק לקחה מרים את התוף בידה ושוררה. זאת כיוון שהצלתה את משה הייתה הסיבה ליציאתם של ישראל ממצרים: "וגאולת מצרים הן היתה ע"י מש"ר [=משה רבנו] ומרים הנביאה שהשתדלה בהצלתו מן הים וסִכנה את עצמה כדכתיב 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו' (שמות ב, ד) שעפי"ז [=שעל פי זה] אפשר לתת טעם שבקי"ס [=שבקריעת ים סוף] 'פיה פתחה בחכמה' (משלי לא, כו) מרים הצדקת לשורר שירה עם משה רבע"ה [=רבנו עליו השלום] דלפי האמור נאה ויאה לה לשורר עם משה דאלולא היא שהצילתו מן היאור לא היתה יצ"מ [=יציאת מצרים] לישראל ונמצא שהיא היתה גרם וסיבה ליציאתנו משם לכך 'ותקח מרים הנביאה את התף בידה' וכו' 'ותען להן [!] מרים שירו לה''" (רבי רחמים נסים יהודה די שיגורה, מגיד דבריו, אזמיר [תרמ"א], מה ע"ב-מו ע"א).

יצוין עוד כי המלבי"ם כותב בביאורו לשירת מרים כי הייתה לנשים ביציאת מצרים תחושת שותפות מוגברת משום שהגאולה הייתה בזכותן, ולפיכך הן שוררו באופן מיוחד כיוון שהיה להן חלק מכריע בנסי יציאת מצרים. המלבי"ם אף מציין שמרים שוררה בעקבות הכרתה שנבואתה התממשה: "'ותקח'. כבר אמרו חז"ל שבזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים (סוטה יא ע"ב), שנשי הדור ההוא היה להם זכות יותר מן האנשים, כמ"ש [=כמו שכתוב] על 'גן נעול אחותי כלה' (שיר השירים ד, יב) [שגדרו את עצמן מן העבירה (ויקרא רבה, מהדורת מרגליות, לב, ה, עמ' תשמה-תשמט; במדבר רבה, דפוס ווילנא, ג, ו, ט ע"ב) - י"ל], ועל כרחך נמצא אז נבואה גם מן הנשים... 'אחות אהרן'... ועתה שנתקיים נבואתה לקחה התוף בידה. 'ותען להם מרים'. הם אמרו שכ"ז [=שֶׁכָּל זה] נעשה בזכותן וע"כ שרו ביחוד, כי היה להם חלק בנסים אלה" (מאיר ליבוש מלבי"ם, תורת א-להים, בני ברק ה'תש"ס, עמ' רכג).

גאווה נשית בעת קריאת שירת מרים והנשים
בספר זיכרונות ילדותה של הסופרת מלכה שפירא (תרנ"ד–תשל"ב; 1894–1971), בתו של האדמו"ר מקוז'ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין (תר"כ–תרס"ט; 1860–1909), שהיה חותנו של האדמו"ר מפיאסצנה בעל "אש קודש", "מדין לרחמים: סיפורים מחצרות האדמו"רים", אנו מתוודעים לתחושת הגאווה הנשית שחשו הנשים בשעת קריאת פרשת שירת מרים: "עזרת הנשים הסמוכה לבית הכנסת היתה תפוסה בקהל החסידים, שבאו ל'שבת שירה' מערים שונות סמוכות לקוז'ניץ, והנשים ערכו את התפילה בחדר האוכל. כשהתחיל החזן הקורא בתורה להסתלסל בשירת הים, קמו הנשים מספסליהן והתחילו לחזור אחריו בקול רם מתוך התרוממות הרוח. 'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתפים ובמחולות!... כמו תרועת נצחון עברה בחדר וגם הזקנה הבת טובים, אלטה לאה, שפניה מצומקים מצער גידול בנים, נתמלאה חדוה" (מדין לרחמים, עמ' 63).

ותצאנה כל הנשים אחריה
האדמו"ר מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון, מבאר את התיבות "וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ" בהוראה ש"כל נשי ישראל עד סוף כל הדורות הולכות אחרי מרים ואומרות: 'שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים'. אלוקות וקדושה – גאה גאה, ודברים שהם הפך הקדושה, הלוחמים בקדושה 'סוס ורוכבו' – 'רמה בים' – מושלכים למעמקי מצולות" (ראו ב' טברדוביץ, "בתבונה בונה בית", כפר חב"ד ה'תשנ"ז, עמ' 66).

 

 

לרפואתה השלמה של שירה יעל בת ליאורה שרה איש-רן

 

18.01.2019

1. עת הנבואה (עידן הנבואה)

השיר נובע ממעמקי הפנטזיה התיפארתית מלכותית הנהדרת. מלך יפהפה עשה לנו פאר והיתפעמות וזה למעשה נימצא בתנך כולו.
כל התנך מלא בפנטזיה. היא כל כך קסומה מקסימה ומושכת את העין כל כך. אחרי אלפי סרטי הוליווד פנטסטים ומה שמסביב זה מה שאתה מחפש. הנשמה רעבה למלך עיברי יפהפה שינהיג אותנו בעם יד הנבואה שלו הוא אלוהי צבאות ישראל. תבינו אנחנו במאה 21 והיא מלאה דברים מדהימים אבל גם היתמלא חולי קשה. מה שאתה רוצה זה הכי למעלה ונעלה מיכל- אותו. את אבא שלנו. שיחזור להנהיג אותנו ממש כמו בתנך ואף יותר שהרפואה שלו השלמה כל כך תישלט בעולם שנחיה המון כמו בתנך בלי חולי זיקנתי או אחר.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מליאת הכנסת צילום: פלאש 90. הדס פרוש

דרמה בכנסת: ההצעה לבדיקת פרשת הצוללות עברה - לוין ביטל את ההצבעה

קרא עוד