תורה ועבודה

בפרק רביעי שבסוף פרשתנו אנו קוראים אזהרה להגנת משפחת הקהתי: (יז) וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: (יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: (כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: פ

העניין המרכזי של פרשת במדבר הוא סדרה של הכנות לקראת המסע לעבר ארץ ישראל. הפרשה מתחילה עם המפקד וממשיכה עם סדר המחנות. תוך כדי ההוראות בקשר לסדרי חניה ונסיעה, מובאות הוראות מפורטות לגבי תפקידם של הלויים הנתונים תחת הבכורות בבני ישראל. מה היה תפקידם של בני קהת המסכן אותם עד כדי כך שצריך להגן עליהם באופן מיוחד? דבר זה מפורש בפרק ג' פסוק לא: (כט) מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה: (ל) וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל: (לא) וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ:

בהמשך, בפרק ד', העבודה האמורה כאן באופן כללי תפורט ותוגדר כעבודת קדש הקדשים. רש"י מסביר לנו שהכוונה איננה על מה שאנו קוראים קדש הקדשים במבנה האהל מועד, שהוא לפני ולפנים מאחורי הפרוכת, שהרי עבודתם כוללת גם את השלחן והמנורה והמזבחות שהם כולם מחוץ לפרוכת, אלא שעבודת בני קהת היא המקודשת שבכולם. לכן, בשלב ראשון, יבואו אהרן ובניו הכהנים כדי לכסות את כלי הקודש השונים, ורק אחר כך, כשהכל ארוז ומכוסה כהלכה, יבואו בני קהת לשאת אותם, ולא יגעו אל הקודש, דבר שהיה גורם להם מיתה.

על הפסוק שבסוף הפרשה שהבאנו למעלה, מסביר רש"י שלא זו בלבד שיש למנוע מבני קהת לגעת בכלי הקודש שתפקידם לשאת אותם, אלא שישנה גם סכנה בלראות איך מפרקים אותם ומכניסים אותם "בלוע" שלהם, היינו בכיסוייהם:

"ולא יבאו לראות כבלע את הקדש - לתוך נרתק שלו, כמו שפירשתי למעלה (פסוק ה) בפרשה זו, ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלוני, ובלוע שלו הוא כסויו:"

יש להבהיר קודם כל שאין עצם המגע באותם הכלים ממית שהרי אהרן ובניו מותרים באותו המגע. והם גם מותרים בראית התהליך של פירוק ואריזה. ברור שההתעסקות עם הכלים האלו שהם המקודשים שבכולם דורשת קדושה יתירה. זאת אומרת שרגשי הכבוד ויראת הרוממות, שבודאי היו מצויים בבני קהת שהרי הם הם אשר הוטלה עליהם העבודה המיוחדת הזאת, לא מספיקים. ככל שעולים במדרגות הקדושה, הזהירות ממגע לא הולם צריכה להיות גדולה יותר.

ישנה דעה נפוצה מאד בתרבות המערבית הגורסת שככל שמשהוא מטהר עצמו יותר, הוא יותר חסין לטומאה. הם אומרים: "הכל טהור לטהורים". אבל לאמיתו של דבר, דעה זו מוטעית היא לחלוטין. לאמיתו של דבר, ככל שמישהו טיהר עצמו יותר, הוא יותר בסכנה להיטמא. וכאן אנו לומדים שלא הכל מותר לכל אלא שלכל אחד ואחד יש לו תפקיד משלו ויש גבולות שאי אפשר לעבור אותן.

המפגש בין האדם לאלוקיו, כפי שהוא מכיר אותו, בסתר המדרגה של כל אחד ואחד, בפנימיות חיי הרוח הפרטיים של כל אחד ואחד, אינו מהווה יסוד ובסיס לעבודתו. לא לחינם קבעו לנו אנשי כנסת הגדולה בתחילת תפילתנו שאנו עומדים לפני "אלקינו ואלקי אבותינו, אלקי אברהם ואלקי יצחק ואלקי יעקב". ובפנותינו אל עבר קדש הקדשים בתפילתנו, אנו מעידים על כך שאנו פונים למקום שאליו היה נכנס הכה"ג פעם בשנה, הכה"ג שהיה יודע למי הוא עובד, ושאנו מתפללים לאותו הא-ל שהכה"ג היה עובד.

וזהו ההבדל החשוב בין תורה ועבודה. לגבי העבודה אמרו "לא כל מי שרוצה ליטול את השם יבוא ויטול". אבל לגבי התורה אמרו בדיוק את ההיפך: "רבי שמעון בן יוחאי אומר שלשה כתרים הם, כתר כהונה אפילו נותן אדם כל כסף וזהב שבעולם אין נותנים לו כתר כהונה שנאמר 'והיתה לו ולזרעו אחריו'. כתר מלכות אפילו נותן אדם כל כסף וזהב שבעולם אין נותנים לו שנאמר 'ודוד עבדי נשיא להם עד עולם', אבל כתר תורה אינו כן כל מי שרוצה ליטול יבא ויטול שנאמר 'לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב: הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם'".