פרשת במדבר היא אחד הסממנים השבטיים המובהקים ביותר בעולמה של תורת ישראל. לצד פירוט מדוקדק של מניין בני כל שבט ושבט, מדגיש הכתוב את הצורך בהבדלה שבטית זו: "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל" (ב, ב). התורה מלמדת אותנו שאחדות אינה בהכרח אחידות, וכל "שבט" צריך לשמור על "דגלו", מורשתו ומאפייניו הייחודיים.
על דרך הדרוש הוסיפו ואמרו: " חושך שבטו - שונא בנו". אדם המסתיר מילדיו את "שבטם", מעמעם את מורשתם, מטשטש את ייחודם, ומחביא את שורשיו - "שונא בנו" הוא, אינו עושה עמו חסד, אלא עוול.
גם המציאות הישראלית הוכיחה שניסיון העבר, תמים או מיתמם, לשפוך את כל העולים לסיר גדול אחד, ל"כור היתוך", נדון לכישלון. מדורת השבט הישראלית נותרה מורכבת מי"ב שבטים, ואולי אף יותר.
לעתים מקבלת השבטיות הדגשה חיצונית או סמלית גרידא כבפרשתנו המדגישה את חשיבות השמירה על סדרי המחנה הצבאי. בכמה מתחומי החיים, קיבלה שבטיות זו פן נורמטיבי מובהק והייתה לראש פינה במערכת חוקים והלכות שתכליתם למנוע ערבוב בין קבוצות שבטיות או מעבר של אדם מן הקבוצה שהוא נמנה עמה לקבוצה אחרת. כך, למשל, אחד הדגשים השבטיים הבולטים בעולמו של מקרא משתקף בעמדתו בשאלת חלוקת הנחלות, וכפועל יוצא הימנה לאיסור נישואין בין-שבטיים.
לחלוקה קניינית-שבטית זו יש השפעה עקיפה גם על דיני הנישואין. מפשוטו של מקרא עולה שנאסר על בנות צלפחד, שירשו את נחלת אביהן, להינשא מחוץ לשבטן. למותר לומר ששבטיות זו פוגעת פגיעה קשה בחופש הנישואין, אף שנומקה ב"תכלית ראויה", מניעת העברת נחלה "ממטה אל מטה", משבט אחד למשנהו: "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל" (במדבר לו, ט).
בתקופה מאוחרת יותר, אף נקבע איסור חיתון בין-שבטי כמעין עונש קולקטיבי. בעקבות מעשה ההתעללות הנורא בפילגש בגבעה, נשבע איש ישראל במצפה לאמר: "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה" (שופטים כא, א). מאורע זה היה כה טראומתי, עד כדי חשש שייפקד וייגדע "שבט אחד מישראל" (שם, ו).
יחד עם זאת, עיון בהלכת חז"ל מלמד שכבר בתקופה קדומה, עם הכניסה לארץ, נתבטל האיסור המקראי על נישואים בין-שבטיים באמצעות פרשנות יוצרת של החוק הקדום ונתאפשרה העברת אדמות משבט אחד למשנהו. ביטוי לדבר הוא קביעת יום ט"ו באב כיום חג, כיוון שבו "הותרו שבטים לבוא זה בזה".
אחת הדוגמאות הבולטות לזיקת שבין השבטיות לבין מערכת המשפט בעולמו של מקרא נוגעת למינוי שופטים. התורה מצווה אותנו: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה אלהיך נתן לך לשבטיך" (דברים טז, יח). לפי פשוטו של מקרא, הפסוק מתאר אידיאל או מציאות גרידא הנובעים מפיזורם של השבטים והרצון להבטיח מערכת שיפוט יעילה לכול, אך יש פרשנים שראו בכך צו מעין נורמטיבי: לא יתמנה שופט אלא מבני אותו שבט. וכן עולה מן התלמוד: "תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשבטיך ושפטו - מלמד שמצווה בשבט לדון את שבטו". והטעם שניתן להלכה זו הוא הצורך שיכיר השופט את העומדים לדין לפניו וגם הצורך באימון הציבור במערכת המשפט. ההנחה המוטמעת בפסוק זה היא שהציבור ירחש כבוד יתר לשופט שהוא "אחד משלהם" ונמנה עם בני שבטם.
ככל שעוברות השנים, הופכים גם ירושלים, גם "יום ירושלים", ממדורת שבטים למדורת שבט, נחלת מגזר אחד, סקטור מובחן בהליכותיו ובמראהו. מריקודגלים לריקודגל, דגלו של שבט אחד. תופעה זו צריכה תיקון. שהרי לצד הדגשת השבטיות, יש מקומות שבהם אין ראוי ליתן לה דריסת רגל. ואחד הבולטים שבהם הוא העיר ירושלים, שעליה נאמר כי היא עיר שאמורה לעשות "כל ישראל חברים", וכי "לא נתחלקה לשבטים".
חכמי ההלכה נחלקו בשאלה האם אמירה זו צופה פני עבר, לשעת חלוקת הנחלות, או שמא היא מכוונת כלפי עתיד, כהלכה לדורות. בין כך ובין כך, נתקבלה ונתקבעה הלכה שלפיה ירושלים - קניינם של כל ישראל היא. מטעם זה אין משכירים בה בתים לעולי רגלים, לפי שאינם שלהם, "אלא בחינם נותנים אותם להם ונכנסים לתוכם", ויש אומרים, שאף מיטות ושאר תשמישים אין משכירין. ועל אף שיש בכך הגבלה על חופש החוזים וזכות הקניין, הצדיקו אותה מכוחה ייעודה "לתכלית ראויה": כך התנו יהושע או נביאים הראשונים, שמא יוקירו שכר הבתים ויבואו העם להימנע ממצוות ישיבת ירושלים ומעלייה לרגל אליה.
דומה, שהלכה זו באה לבטא את הרעיון שישנם ערכי יסוד שאינם ניתנים לא למכירה, לא לחלוקה. וראוי לזכור זאת דווקא בימינו, שבהם נדמה לעתים כי נוטים להפריט כל מה שזז. לא כל נכס ציבורי, הוא מקור פוטנציאלי למסחור ולעשיית רווחים. קל וחומר, "נכס" שאינו רכוש המחזיק בו, אלא קניין עולם של דורות עברו ובעיקר של הדורות הבאים.