כל שנות המֵצָרים הארוכות הללו. עד שכבר התחלתי להתייאש. ואז אתה הופעת. וגאלת. בחיפזון. לא הספקתי אפילו להבין את גודל הנס שקרה לי.
אומרים שיותר פשוט להוציא את האדם ממצרים מאשר להוציא את מצרים מהאדם.
וכל שנות העבדות הללו עדיין טבועות בי. אני אומה של עבדים. ללא שמות פרטיים. ללא ייחוס ללא בית אב, שבט, נשיא.
ואז בא המדבר. מחנה הכנה לבני חורין. שם הייתי לצבאות ה. כל העם צבא.
עומדת ומביטה בגדודים, במחנה הסדור ימה ונגבה צפון ודרום. מתרגשת. נושאת את עיניי ומביטה בדגלים המתנפנפים ברוח. כל שבט הוא חיִל עם דגל משלו. שנים עשר דגלים בצבעים שונים ודגלו עלי אהבה. עין לציון דומעת. שם בגלות הנוראה לא היה לי דגל. לא היה לי נשיא. לא היה לי צבא. מי יתן לעבדיו להיות חלק מצבאו? מי יתן לעבדים נשק? הלוא יקומו להלחם בו. וכשהפכת אותי לאומה של צבא גם בלי להלחם אמרת לי: אני סומך עליך. את יכולה לבד.
אתה זוכר את המדבר? שנות האירוסים שלנו. הכנה לארץ זרועה. שם ארסת אותי בצדק ובאמונה.
אחרי שנים רבות אתה תוכל לקרוא באזני את המילים המתוקות: "זכרתי לך חסד נעורייך. אהבת כלולותייך. לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה."
חסד נעורייך. ללכת אל הלא נודע. בתוך מדבר של ספק. להיות תלויה ברצונך בלבד. על פי הדיבר לחנות. על פי הדיבר לנסוע. מה זה אם לא חסד? כמה רבתי איתך ומרדתי בך שם במדבר. כל הספקות וחוסר הידיעה צימחו בי עצבנות. אבל עכשיו, רגע לפני מתן תורה, רגע לפני כלולות, בוא נשכח את כל הנסיונות והמריבות. בוא נזכור את דגלי המדבר המונפים מעלי. דגלים של אהבה. נזכור את החסד.
ואישה אחת ממדבר העמים. העוזבת את ארץ מגוריה. את כל אשר היה לה מודע וקרוב והולכת למצוא את גואלה בשדות של בית לחם. ואין בסיפורה לא איסור ולא התר לא טומאה ולא טהרה ולא נכתב סיפורה אלא ללמד שכרם של גומלי חסדים.
"מאהבתי
הלכתי אל בורות המים
בדרכי מדבר
בארץ לא זרועה"
(אל בורות המים, נעמי שמר)