כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם

כלל ישראל ופרט ישראל

חדשות כיפה הרב כרמיאל כהן 17/05/07 00:00 כט באייר התשסז

(א) וַיְדַבֵּר ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:

(פרק א)

נשיאת ראש כל עדת בני ישראל אינה רק "ספירת מלאי"; משה ואהרן על ידי המנין שהם מונים את העם הם "מנשאים את ראשם ומכינים אותם להיותם ראוים להיות מרכבה אל השכינה" (לשון האלשיך הקדוש).

אכן, אחד התנאים כדי לזכות להשראת שכינה הוא "אחדות כמלאכי מרכבה" (לשון האלשיך הקדוש). אחדות זו מבוטאת בביטוי "רֹאשׁ כָּל עֲדַת". אמנם בני ישראל נפרדים משפחות משפחות ("לְמִשְׁפְּחֹתָם"), אך יש לכולם ראש אחד "כי כלם כאיש אחד יחשבו" (לשון האלשיך הקדוש). בזכות אחדות זו זכו בני ישראל לנבואה במעמד הר סיני, כמאמר הכתוב (שמות יט, ב) "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" בלשון יחיד, שמשמעותה "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י), וגם כעת בזכות האחדות יזכו להשראת שכינה.

ועוד, שבני ישראל מתייחסים "לְבֵית אֲבֹתָם", דהיינו ליעקב אבינו, ולכן הם נקראים "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". היות ישראל יוצאי ירך יעקב היא היא אחדותם "כי כל יוצאי ירכו נפש אחת ייקראו" (לשון האלשיך הקדוש), כמאמר הכתוב (בראשית מו, כו) "כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ", בלשון יחיד. "והוא כי כל יוצאי ירך יעקב נפשותם ממקום האחדות מאתו יתברך" (לשון האלשיך הקדוש).

נמצא שהביטוי "רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מבטא באופן כפול את אחדותם של ישראל, שהיא תנאי להשראת השכינה; הן בהיותם ראש אחד, והן בהיותם בני ישראל.

אלא, שאחדות זו לצד היותה תנאי להשראת השכינה, יש בה גם סכנה גדולה. אחדות היא אמנם חשובה אך אסור שתגרע מחשיבותו של כל יחיד ויחיד בפני עצמו (וכל שכן שאסור לה לאחדות שתהווה כלי למחיקת זהותו האישית של כל אחד ואחד מהפרטים); כך כותב האלשיך הקדוש:

ולא תאמר שלא יֵחָשב כל איש ואיש בחשיבות אם לא בהצטרף כל העדה, כי לא כן הוא, כי אם שכל זכר אני מחשיבו בפני עצמו כל אחד ואחד לגלגלותם, ועל כן נצטוה למנות כל אחד ואחד בפני עצמו.

יש חשיבות לכלל "בהצטרף כל העדה", אך יש חשיבות גם לכל אחד ואחד מהפרטים המרכיבים את הכלל, ולכן לצד ביטויי האחדות שראינו, יש לזכור שהמצוה היתה "למנות כל אחד ואחד בפני עצמו" - "כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם".