תמיהה גדולה מתעוררת למקרא הפסוקים הראשונים בפרשת במדבר:
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם. מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן. ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבתיו הוא.
עריכת מפקד לכל הזכרים בני עשרים שנה ומעלה מעדת בני ישראל, כיצד היא מתיישבת עם הציווי בפרשת כי תשא (שמות ל, יא-טז):
וידבר ה' אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כֹּפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם. זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. כל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשתיכם. ולקחת את כסף הכפרים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבדת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשתיכם.
מדברי רש"י בביאורו לפרשת כי תשא (ל, טו) עולה פתרון לתמיהה; כך כותב רש"י (בעקבות חז"ל שקלים ב, ב ומגילה כט, ב):
רמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן 'תרומת ה'' שלש פעמים, אחת תרומת אדנים שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר: 'וכסף פקודי העדה מאת ככר' (שמות לח, כה), ומהם נעשו האדנים, שנאמר: 'ויהי מאת ככר הכסף וגו' (שם פסוק כז). והשנית, אף היא על ידי מנין שמנאן משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחילת חומש הפקודים: 'באחד לחודש השני בשנה השנית' (במדבר א, א) ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר 'לכפר על נפשותיכם', שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר: 'כל מרים תרומת כסף ונחשת' (שמות לה, כד), ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש מה שנדבו לבו.
לפי דברי רש"י המנין בתחילת פרשתנו נעשה אף הוא על ידי מחצית השקל, והכסף שנאסף שימש לקרבנות ציבור.
כך כתב רש"י בקצרה גם בפרשתנו (פסוק ב):
לגלגלתם - על ידי שקלים בקע לגולגולת.
גם הרמב"ן בביאורו לפרשת במדבר סבר שהמנין בתחילת פרשתנו נעשה על ידי חצאי שקלים; וכך כתב:
תפקדו אֹתם - ענין פקידה זכרון והשגחה על דבר... וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר 'תפקדו אֹתם', לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל, ובהם ישגיח וידע מספר העם.
אבל הרלב"ג סבר שמנין באמצעות נתינת חצאי שקלים היה מצוה לשעה ונעשה רק במנין הראשון; ואלו דבריו בפרשת כי תשא (ל, יב - עמ' 367):
וראוי שתדע שזאת המצוה - רוצה לומר שיתנו מחצית השקל כשימנה אותם - לא היתה אלא לפי שעה... ולזה תמצא שלא נהג זה הענין כי אם בזה המספר הראשון אשר ספר אותם משה, שהיה בשנה הראשונה שיצאו ממצרים, ומחציי השקלים האלו נעשו אדני הקודש ואדני הפרוכת ווי העמודים וציפוי ראשיהם וחשוקיהם, כמו שהתבאר בפרשת אלה פקודי (לח, כה-כח); ואולם במספר השני שספר אותם משה, הנזכר בפרשת במדבר סיני (במדבר א, ב ואילך), ובמספר השלישי הנזכר בפרשת פנחס (במדבר כו, ב ואילך) - לא נהג זה הענין. ולזה תמצא כי כשספר אותם שאול פקדם בטלאים ובבזק, ולא נתנו מחצית השקל, לפי שזאת המצוה לא היתה אלא לפי שעה.
נמצא לדברי הרלב"ג, שאין חובה למנות דווקא על ידי חצאי שקלים, אך בכל מקרה אין למנות ללא אמצעי. ראיה לדעתו כותב הרלב"ג מן העובדה שכאשר מנה שאול את העם לא נקט באמצעי השקלים אלא באמצעים אחרים, והדבר מוכיח שצריך אמצעי מנין אך מהות האמצעי אינה מוגדרת.
אם כן, בפרשתנו ודאי שלא מנו את האנשים עצמם עקב האיסור המפורש, אך מה היה אמצעי המנין?
הרלב"ג מדייק בפסוקים (פסוק ב):
אחשוב, כי הרצון באמרו 'במספר שמות', שהם מנו השמות לכל זכר, ולא מנו האנשים בעצמם, כדי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, כמו שהתבאר מדברינו בפרשת כי תשא. וזה אמנם היה באמצעות נשיאי השבטים, שלקחו שמות כל שבט לגולגלותם, ומנו כל השמות הנכתבים, כדי שלא ימנו האנשים בעצמם.
פרשנות חדשה נותן הרלב"ג לביטוי 'במספר שמות'; השמות הם שנספרו ולא האנשים, ועל ידי ספירתם הגיעו למניינם של ישראל. כל נשיא שבט אסף את שמות הנמנים משבטו, ולאחר שהגיעו כל הרשימות מנו את כל השמות הנכתבים, וכך התבצע ציוויו של הקב"ה בפרשתנו בלא שיעברו על האיסור שבפרשת כי תשא. וחשוב מכל: הפתרון מפורש בכתוב.
במספר שֵמות
תמיהה גדולה מתעוררת למקרא הפסוקים הראשונים בפרשת במדבר: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם..." - עריכת מפקד לכל הזכרים בני עשרים שנה ומעלה מעדת בני ישראל, כיצד היא מתיישבת עם הציווי בפרשת כי תשא: "ונתנו איש כֹּפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם"?
