לא הביט און ביעקב

(טז) וַיִּקָּר ה' אֶל בִּלְעָם וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִיו וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר: (יז) וַיָּבֹא אֵלָיו וְהִנּוֹ נִצָּב עַל עֹלָתוֹ וְשָׂרֵי מוֹאָב אִתּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ בָּלָק מַה דִּבֶּר ה': (יח) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר: (יט) לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה: (כ) הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה: (כא) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ: (כב) אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ: (כג) כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל: (כד) הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה:

(פרק כג)

בסופה של פרשתנו - פרשת בלק - מופיע חטא בני ישראל עם בנות מואב. אמנם, בפרשתנו לא נראה קשר בין חטא זה לבין סיפור בלעם ובלק, אך הקשר מפורש בפרשת מטות (פרק לא):

(יד) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: (טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: (טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה':

השאלה היא: איפה נזכר בפרשתנו "דבר בלעם" זה, שגרם לחטא?

לדעת רש"י, בעקבות חז"ל, עצת בלעם רמוזה בפרשתנו לאחר כשלון הנסיון השלישי לקלל את ישראל (כד, יד):

וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:

כותב רש"י:

לכה איעצך - מה לך לעשות. ומה היא העצה? אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו א). תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר: 'הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם'. אשר יעשה העם הזה לעמך - מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים.

שני דברים אומר בלעם לבלק לפני לכתו לעמו:

א. עצה איך להכשיל את ישראל בענין זימה שאלוהיהם שונא; וזהו "דבר בלעם". עצה זו נרמזת במילים "לכה איעצך" אך תוכנה אינו כתוב במקרא.

ב. נבואה לאחרית הימים אודות פורענות שתבוא למואב על ידי ישראל. זהו פשר הביטוי "אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים", והנבואה עצמה מופיעה לאחר מכן.

לאור חילוק זה של הפסוק נאלץ רש"י לומר ש"מקרא קצר הוא", ולהוסיף ו' החיבור: לכה איעצך (להכשילם) (ו)אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים.

ראב"ע, לעומת זאת, מצא את העצה במקום אחר בפרשה. בביאורו לפסוק "לא הביט און ביעקב וכו'", כתב ראב"ע:

לא הביט און - לפי דעתי, כי מזאת המלה למד בלק לשלוח נשי מואב במחנה ישראל. והטעם, כי אין ה' כבן אדם שיתנחם, כי לא ראה און בישראל. והנה אם יהיה בהם און, לא יקום דבר ה', כי כל דבריו הם על תנאי, רק במקום שבועה, וכן הנביא אומר: 'רגע אדבר'. וזה טעם 'בדבר בלעם'... והנה כל עת שלא הביט און ביעקב ה' עמו.

בפתיחת נאום זה אומר בלעם "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם" - הקב"ה אינו כבן אדם שמשנה את דעתו, לאור זאת ברור שגם יחסו לישראל לא ישתנה. אבל בלעם מוסיף טעם לדבר: "לא הביט און ביעקב" - מכיון שלא הביט און ביעקב, לכן לא ישנה את יחסו אליהם - "ה' אלהיו עמו". מכאן הסיק בלק שאם יהיה בישראל און, יחסו של ה' אליהם ישתנה, ולכן שלח את נשי מואב להחטיא את ישראל - זהו "דבר בלעם".

ראב"ע מוסיף שאכן כל הבטחותיו של ה' הן על תנאי (אלא אם כן היתה שבועה), ככתוב בירמיהו (יח, ז-י):

רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד: וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ: וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנֹת וְלִנְטֹעַ: וְעָשָׂה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ:

הכל תלוי במעשיהם של בני אדם; "הכל", כולל הבטחותיו של הקב"ה שאמורות הן על תנאי אף על פי שלא פורש.

בשולי הדברים נוסיף, שבביאורו לפסוק "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" (כד, יד), כתב ראב"ע:

לכה איעצך - יש אומרים הטעם על בנות מואב. וזה דבר רחוק, בעבור שאמר: 'באחרית הימים'.

טענה זו של ראב"ע היא כנגד ביאורם של חז"ל, שהבינו שהעצה הנזכרת בפסוק זה היא בענין החטאת בני ישראל על ידי בנות מואב. טענתו היא שאי אפשר לקבל הבנה זו, כיון שעצה זו היא לזמן הקרוב, ואילו הפסוק עוסק בעצה שהיא ל"אחרית הימים".

אכן, רש"י הטעים את דברי חז"ל, כפי שביארנו לעיל, באופן שיש מענה לטענתו של ראב"ע.