בלק בן ציפור, מלך מואב, רואה את בני ישראל בשערי ארצו ומחפש דרכים להלחם בהם ולמנוע מהם לעבור בארצו. הוא יודע שהדרך המקובלת של מלחמה אינה באה בחשבון משום שראה "את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב מפני העם מאוד" (במדבר כב, ב-ג), ועל כן מנסה לפעול שלא כדרך הטבע. הוא מבקש מבלעם לקלל את ישראל, משום שיודע ש"את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר" (כב, ו). מטרת הקללה הייתה להחליש את כוחם של ישראל ולאפשר לבלק להלחם בהם, "אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ". גם דרך זו לא צלחה בידו בגלל התערבות הקב"ה בכך שמנע מבלעם לקלל את ישראל.
אכזבתו של בלק גדלה עד כדי גירושו של בלעם מארצו. "ועתה ברח לך אל מקומך" (כד, יא). אלא שלפני עזיבתו של בלעם הוא מייעץ לבלק מה הוא יכול לעשות על-מנת לפגוע בישראל. הדרך שהוא מציע היא פנייה לטבעו ולתאוותו של האדם, ומכיוון ש"אלוהיהם של אלו שונא זימה...עשה להם קלעים והושב בהם זונות".
פרשת בלעם והיצמדות ישראל לבעל פעור מופיעה בתורה, בנביאים ובכתובים. פרשה זו עשתה רושם רב לאורך כל הדורות. הזעזוע בעקבות הפרשה אינו מסתכם רק במעשה פנחס ובמותם של "ארבעה ועשרים אלף מבני ישראל", (מספר גבוה לאין ערוך מהמתים לאחר חטא העגל), ואינו מסתכם בנקמה במדיינים, וכפי שמצוין שם שהנקמה הזאת קשורה למעשה בעל פעור "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם לסור מעל ה' על דבר פעור ותהי המגפה בעם" (במדבר לא, טז), אלא זמן רב אחרי כן כאשר ראובן, גד וחצי שבט המנשה בתום הכיבוש חוזרים לארצם ובונים מזבח, אומרים להם פנחס והנשיאים "המעט לנו את עוון פעור אשר לא היטהרנו ממנו עד היום הזה ויהי הנגף בעדת ה'" (יהושע כב, יז).
פרשה זו מתרחשת לאחר כיבוש הארץ וזמן רב אחרי מעשה בעל פעור, עדיין פנחס והנשיאים מדגישים שהעוון של בעל פעור ממשיך ומלווה את עם ישראל.
נשאלת השאלה, מדוע חטא זה של עם ישראל קשה כל כך ורישומו ניכר לאורך כל התנ"ך?
עד כה ישראל חטאו לקב"ה פעמים אחדות ואף נענשו, אלא שזו הפעם הראשונה שתאוות בשרים גרידא עומדת במרכז החטא. זו אינה בקשה לאוכל או למים, אף לא פחד ממלחמה בארץ או דרישה לשררה, אלא תאוות בשרים, נהייה אחרי התאוות.
זוהי התחברות לתרבות השכנים, אשר בהתחלה מצטמצמת לקבלת נורמות תרבותיות, אך ממשיכה בקבלת נורמות מוסריות, בתרבות המשתאות שלהם, וממשיכה גם לקבלת דעותיהם ואליליהם. רש"י בפרשת המבול אומר (בראשית ו', יג): "כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה, אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת טובים ורעים".
זו אינה רק מרידה בקב"ה או טענות נגד משה ואהרן, זוהי פגיעה באושיות המוסר ובייחודו המוסרי והתרבותי של עם ישראל. בלעם הבין שהדרך היחידה לפגוע בישראל היא, שהם עצמם יפעלו לרעתם, כאשר הם זונחים את דרכם הייחודית, את המוסר התורני והולכים לרעות בשדות זרים. הם מסכנים את עצם קיומם וייחודם. הקב"ה יגן על ישראל מפני אויביהם, אבל לא מידי עצמם.
משום כך בפרשה זו יש משמעות עם השלכות לקיומו של עם ישראל לאורך כל הדורות. לכן חוזרת פרשה זו ומוזכרת פעמים אחדות בתנ"ך כולו.