אין פרשה המתארת את תפקידו של מנהיג, תכונותיו והמטלות הנדרשות ממנו, כפי שבאים הדברים לידי ביטוי בפרשתנו "בהעלותך".
זה מתחיל באמירת שיבחו של אהרן "שלא שינה". וכי יעלה על הדעת שישנה מה שנצטווה על-פי ה' ביד משה? אלא אפילו שאהרן התעלה להיות הכהן הגדול מאחיו, הוא ממשיך להיות באופיו ובתכונותיו אותו אהרן של מקודם, משכין שלום, מנחיל אהבה בין בני זוג, מעורב עם הבריות, מדבר עם העם "בגובה העיניים". לא גבה ליבו.
ומאהרן לאחיו, משה רבינו. "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל והתייצבו שם עמך" – מורה ה'.ומדוע? כיוון שאפילו "עמך", ליצני הדור, חורצים לשון כלפי המנהיג והוא אינו זוכה להערכה ולהכרת הטוב מהם.
רבי עקיבא נפגש גם הוא עם האמת המרה הזו, כאשר ביקשוהו למנותו כפרנס על הציבור, הוא הלך להיוועץ באשתו ושמע ממנה כי המינוי הציבורי הוא לטורח ולשיעבוד לבעל התפקיד, שהופך אובייקט לחתרנות נגדו, העדר פירגון, במקרה הטוב, ממש כפי שהעידו מרים וציפורה, כמובא את דברי מרים בעניין: "אשריהן נשים של אלה מה הן קוראות? היאך עלו בעליהן לשררה. אמרה צפורה: אוי להן". הן ידעו כי גם מנהיג מוכשר ועניו כמשה רבנו, עשוי להיכוות.
לכן מגייס ה' עבורו את שבעים הזקנים שיעזרו לו לתקן את הריק הרוחני ולהעלות את היופי האנושי – רק יבינו המקטרגים והרכלנים איזו אישיות עומד בראש העם. שבעים זקנים הם כנגד שבעים פנים של תורה. ובהארה רב-פנים זו ילמד העם להוקיר את מנהיגו ויסייעו לו בשטח.
כאן באה ההערכה הנפלאה על אישיותו של משה: "והאיש משה ענו מאד". הוא סמל למצווה היחידה שאיננה דורשת כוונה. בכל המצוות האחרות אם אין כוונה, נפגמת המצווה. כאן – כוונה שמה לאל את הענווה האמיתית.
יש מנהיגים החוששים שאם ינהגו בענווה, יפחת ערכם בעיני המנהגים. משה רבנו היה גדול מספיק כדי לנהוג בענווה ובצניעות, והדבר לא פגם בהנהגתו ובהערכת העם אותו.
סיפרו על אדמו"ר שאל העיירה בה גר ואותה הנהיג, הגיעה רכבת, לראשונה מאז יושבה העיירה. הלך האדמו"ר ומישש את ה"פלא" החדש. עבר מקרון לקרון, נגע במתכת שהייתה קרה, וכך גם ידיו נהיו צוננים. כאשר הגיע לקטר, שהיה ממש חם ולוהט, האדמו"ר התרפק כל כולו על הקטר וניכר היה עליו כי התרגש מאוד.
השתוממו החסידים לפשר הדבר ושאלו את רבם. השיב להם האדמו"ר: כאשר נגעתי בקרונות, הם היו צוננים וגם ידי קפאו נוכח המגע זה. כאשר הגעתי לקטר, הבנתי מהו ומיהו מוביל מלא להט וחום – המודל של מנהיג. והוסיף: "צריך לחמם את הקרונות הצוננים מאחור" (העם, אנחנו).
כך משה ואהרן, הם מציעים מודל של מנהיגות שהצטיין ב"בהעלותך את הנרות" – מנהיגות חמה, מנהיגות אטרקטיבית שאנו הולכים אחריה באהבה.
כמה הדברים אקטואליים ורלוונטיים לימינו.