כמעט שנה חלפה מאז קיבל עם ישראל את התורה. המשכן הוקם, העם התפקד ונערך למסע מסיני לארץ ישראל. ויהי בנסוע הארון, והנה הכל החל להשתבש - תבערה, קברות התאוה, חטא מרים; והשיא בחטא המרגלים, שמאריך את המסע בשלושים ושמונה שנה. מה קרה לנו?
נראה שהמעבר מהמתח הרוחני בהר סיני להליכה לכינון חיי לאום "נורמלים" בארץ ישראל יצר חשש וחרדה. המחשבה על המחוייבות והאחריות בארץ ישראל מעלה געגועים לעבדות נטולת הדאגה במצרים. על רקע זה ניתן להבין את השבר הרוחני. תחילתו ב"ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'." אין כאן טענה קונקרטית, אלא "מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום" (רש"י). הבעיה של העם היא בעצם המחוייבות לקב"ה. והתגובה: "ותבער בם אש ה', ותאכל בקצה המחנה". האש שהגנה עד כה על המחנה פוגעת הפעם בו עצמו. מכאן לקברות התאוה המרחק קצר, תאות הבשר והגעגועים לתזונה המצרית המפוקפקת מבטאים אף הם את קשיי התלות בקב"ה - "נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו". בלעדיותו של המן והתלות בו יוצרים מצוקה קיומית הנחשפת באכילה ובאיסוף הבלתי מרוסנים של השלו. יש לשים לב גם לזעקה הספונטנית, לבכי העממי והבלתי מאורגן - "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו".
על רקע זה ניתן להבין את מצוקת משה. "מי יאכילנו בשר" היא כמיהת העם למנהיג שידאג לסיפוק המאווים החומריים מבלי לחייב זיקת אמונה בקב"ה. את זאת משה "איש האלקים" לא יכול לשאת. האצלת הרוח על שבעים "זקני העם ושוטריו", מעבר להיותה סיוע למשה, היא גישה חדשה להנהגת העם, גישה המבקשת להשרות את הרוח על המנהיגות הטבעית שצומחת מתוך הציבור, מתוך רצון שזו תסחוף את שאר הציבור בעקבותיה.
סיפורם של אלדד ומידד הוא דוגמה סמלית לכך. הם לא יוצאים להתנבא סביבות האהל מחוץ למחנה, כשאר הזקנים, ויהושע רואה בכך פגיעה במעמד הנבואה. משיב לו משה: "ומי יתן כל עם ה' נביאים" - אדרבא, ככל שיהיו יותר נביאים מתוך המחנה, כך יווצר מרכז רוחני משמעותי יותר שעשוי להקרין על הכלל כולו. מתוך כך, בעזרת ה', תגבר הרוח על הבשר, ויתקיים בנו "ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם".