בפרשת השבוע אנו קוראים על כניעתה של מצרים ועל ישועת ישראל, היוצאים ממצרים.
בהפטרה [ירמיהו מו] אנו קוראים על כניעתה של מצרים לבבל, שליחת ההשגחה הא-הית, ועל ישועת ישראל המובטחת, שתצמח בהמשך.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
ההפטרה היא חלק מקובץ נבואות על העמים [ירמיהו מו-נא], הכמעט חותם את הספר. גם קובץ נבואות זה, כמו קובץ הנבואות על העמים של יחזקאל, מופנה לאזניהם של ישראל ולא לאומות העולם. ירמיהו, הנמצא בארץ, המודיע על השתלטותה של בבל על המרחב כולו למשך 70 שנה, ועל נפילתה של מצרים ביד בבל - זועק נגד ההסמכות על מצרים,משענת הקנה הרצוץ. על פי הראייה הא-הית, בבל תהיה המעצמה השלטת ומצרים תיפול בידה. הפזילה של יהויקים וצדקיהו למצרים תביא על יהודה את החורבן. זו התנהלות צרת אופק שאינה תואמת את המציאות. התיאור המפורט והציורי, של מפלת מצרים ביד בבל, שתגיע לערי השלטון המצריות ותכה אותם - עומד בלב ההפטרה. נפילת מצרים פותחת את קובץ הנבואות על העמים, ונפילת בבל - חותמת אותו. מעצמה - גדולה וחזקה ככל שתהיה, אינה בת אלמוות. מנקודת מבט כזו צריך עם ישראל להתבונן באירועי ההסטוריה.
מצב בהפטרה: חוקיות הסטורית- רוחנית
"ואתה אל תירא עבדי יעקב אתה אל תירא עבדי יעקב, נאם ה,
ואל תחת ישראל.
כי הנני מושיעך מרחוק כי אתך אני.
ואת זרעך מארץ שבים
ושב יעקב ושקט כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה
ושאנן - ואין מחריד. ואתך לא אעשה כלה...".
שתי פסקאות אלה חותמות את ההפטרה. הן קובעות חוקיות בהסטוריה: אומות העולם יכלו, ועם ישראל יוותר.
מי ששמע את דברי ירמיהו בסוף ימי בית ראשון, אפשר שלא השתכנע מקביעה נבואית זו.
אנו, השומעים את דבריו בהפטרת השבוע, יודעים עד כמה נאמנים הדברים.
אלפיים וחמש מאות שנות הסטוריה יהודית, שטופות דם, בהם ראינו עמים ומעצמות עולות ויורדות - הם הביטוי הנאמן למימוש דבר ה בפי נביאיו.
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון