"הבה נתחכמה לו" (שמות א, י) - להם מיבעי ליה?! אמר רב חמא ברבי חנינא: באו ונחכם למושיען של ישראל, במה נדונם?... אלא בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם... והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא - אבל על אומה אחת הוא מביא; אי נמי, הוא אינו מביא - אבל הן באין ונופלין בתוכו, וכן הוא אומר: "ומצרים נסים לקראתו" (שמות י"ד, כז). והיינו דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב "[עתה ידעתי כי גדול ה מכל האלקים] כי בדבר אשר זדו עליהם"? בקדירה שבישלו בה נתבשלו. סוטה י"א ע"א.
הקושי המוסרי הבולט ביותר ביציאת מצרים, הוא מדוע שם הקב"ה בפיו של משה דברים שמהם יבין פרעה כי שחרורם של ישראל הוא שחרור זמני בלבד: "וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה אֱלֹהֵינוּ" (שמות ג, יח). ואכן, במהלך פרשתנו, כל המשא ומתן בין פרעה למשה אינו על שחרורם המוחלט של בני ישראל, כפי שלכאורה היה ראוי, אלא על אותה חופשה זמנית לצרכי עבודת ה במדבר.
על אף שבהתמודדות אל מול הרשע מותר לעיתים לנקוט בדרכים שאינן אמת צרופה, עולה השאלה מה הצורך בכך בהתמודדות האלוקית מול פרעה. לכאורה היה גדל שם ה בעולם אילו היה מצהיר מראש כי רצונו שישראל ישוחררו באופן קבוע, ולו היתה הדרישה גורמת לפרעה להקשיח יותר את ליבו, היה מוסיף ה מכות למכותיו, עד שהיה נכנע בפני רצון ה.
שאלה נוספת, הקשורה בשאלה הקודמת, היא מטרת הציווי האלוקי למשה "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (שמות ג, כב), ציווי אותו מישמים בני ישראל בפרשתנו.
על אף שראויים היו ישראל לשכר תמורת עבודתם, ועל אף שעל ידי ציווי זה קיים הקב"ה את הבטחתו לאברהם "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית ט"ו, יד), עדיין עולה השאלה מדוע היה צורך שבני ישראל יקבלו את שכרם על ידי מעשה היוצר אשליה שקרית, לפיה הם עתידים להשיב את כלי הכסף והזהב לאחר שיחזרו מן החג שבמדבר.
גם כאן ניתן לתמוה, מדוע לא העמיד ה דרישה מפורשת בפני המצרים לשלם לישראל את שכרם, ובאִם היתה הדרישה נענית בתחילה בשלילה, הרי שמסתבר שלאחר שה היה מפליא בהם מכות נוספות, היו המצרים מסכימים בעל כורחם גם לתנאי זה.
בנוסף לשתי השאלות המוסריות הללו, נראה שדרשתנו מתבססת גם על מגמתם של הפסוקים המקדימים את נס קריעת ים-סוף: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת... וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ" (שמות י"ד, ב-ד).
על פי פסוקים אלה, חוזרים בני ישראל לאחור, על פי פקודה אלוקית, וזאת על מנת למשוך את מצרים לרדוף אחריהם אל תוך המלכודת המצפה להם בים סוף. השאלה הבולטת היא מדוע היה צורך בפעולה מתוחכמת זו, במקום שה ישמיד את המצרים בדרך אחרת בתוך ארצם, כפי שלדוגמא הושמדו סדום ועמורה.
נראה כי תשובת דרשתנו לכלל השאלות שהעלינו, נעוצה בתפיסתו של רבי אלעזר לפיה שבחו הגדול של ה טמון בכך שהצליח לגמול למצרים במידה כנגד מידה ("בדבר אשר זדו עליהם").
המצרים, על פי הדרשה, שהיו מודעים לכך שכוחו של ה מוגבל רק באותם העניינים בהם בחר להגביל את כוחו, ניסו להתחכם עימו, בכך שהמיתו את ישראל דווקא על ידי הטבעה במים. אומנם, ריבונו של עולם היה יכול להביא עליהם פורענות בצורה אחרת, שלא על ידי הטבעתם במים, אך בכך היה נכנע לרצון המצרים שהיו מצליחים להורות על מגבלה מסויימת שלכאורה מצויה בה, והיא אי רצונו להפר את שבועתו.
"עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (שמ"ב כ"ב, כז) - אמר דוד בשירתו, וכך גם נהג ה עם התחכמותם של המצרים. אותה התחכמות שלקחה את מידת רחמנותו של ה בשבועתו שלא יביא עוד מבול על הארץ, והשתמשה בה על מנת לממש את תאוות הרצח כנגד עם ה, נענתה בהתחכמות שכנגד: אילו היה פרעה יודע כי כאשר הוא משלח את ישראל הוא משלים לחלוטין עם שחרורם, לא היה רודף אחריהם. אילולא היה חש כל אחד מן המצרים כי כספו וזהבו מצוי ביד שכנו היהודי, שלפתע לכאורה ניצל את חופשתו לבריחה, לא היה מסכן את נפשו בכניסה לשביל החרב בים סוף.
נראה, שההתחכמות שבפרשתנו היא גם המענה לכל מי שינסה לנסות ולנצל את המגבלות שהטיל הקב"ה על עצמו, על מנת להצביע באופן מטעה על מוגבלות לכאורה של ה. מסתבר שאפשר להמיר את השאלה הפילוסופית המפורסמת האם ה יכול לברוא אבן כל-כך כבדה שאפילו הוא לא יוכל להרים, בשאלה האם ה יכול להביא כיום מבול, לאחר שנשבע שלא יעשה זאת.
מסתבר מדרשתנו, שלא בטוח שהמנסה להתחכם ולשאול שאלות מסגנון זה, יקבל תשובה פילוסופית, אלא אולי דווקא יתקל בפיתרון מעשי שיעלים את בעיית חילול ה שהוא מנסה ליצור בהתחכמותו. כך ייתכן שהשואל את השאלה הפילוסופית המפורסמת אולי דווקא יקבל כתשובה אבן כבדה מאוד שתיפול בדיוק על ראשו, ואף אחד לא יטרח לבדוק את השאלה האם ניתן להרימה...
הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.