החושך הקוגניטיבי

לקראת מכת המוות, מכת בכורות, מכה הקב"ה את המצרים בחושך: "וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ". רש"י אומר: "שהיה כפול ומכופל ועב עד שהיה בו ממש". עד כדי כך ממשי שאומר המדרש: "מגיד הכתוב שהיה המצרי עומד ולא היה יכול לישב יושב ולא היה יכול לעמוד פורק ואינו יכול לטעון טוען ואינו יכול לפרוק" (מכילתא דר"י בשלח ד).

קשה להבין מה בדיוק היה שם, אך מאלף הוא הסברו של התורה תמימה:

"ומבואר במדרשים שהחושך היה כעובי דינר, וכלל הענין מופלא מאד, דמה שייך להתפיס שיעור ממשות בחושך?.. ולולא מסתפינא להמציא דבר חדש מאד הוא אמינא [הייתי אומר] דענין החושך היה לא באויר, אלא רק בעיני האנשים, והיינו שהיה מתוח תבלול על אישון העין.. וניחא הכל".

אם כן, אליבא שהתורה תמימה, מכת החושך לא הייתה במובן הפשוט שכל מצרים הוחשכה ורק לבני ישראל היה אור, אלא שעל כל עין מצרי היה כיסוי בעובי דינר וזה שמנע ממנו לראות בעיניו (מעין קטראקט). החושך אם כן, היה סובייקטיבי-אינדיבידואלי, ולא אובייקטיבי-כללי.

נראה לענ"ד לומר כי מדברים אלה ניתן ללמוד הרבה על החיים שלנו. אכן, מכות מצרים היו למען הענשת מצרים, אולם מאידך תפקידם היה ללמד את בני ישראל מספר שיעורים חשובים לפני יציאתם מעבדות לחירות ולפני משימתם כעם ה לדורות עולם.

לצורך כך אפנה לסטיבן קובי, יועץ בעל שם עולמי בנושא של אפקטיביות אישית, אשר הציע בספרו שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיבים במיוחד, רשימה של שבעה הרגלים, שעלינו לאמץ בכדי להיות אנשים אפקטיביים.

גישתו של קובי היא "מן הפנים החוצה". כלומר, יש להתחיל קודם כל בשיפור האני, ורק לאחר מכן בשיפור האני מול אחרים. גישה זו טוענת ש"ניצחונות פרטיים קודמים לניצחונות ציבוריים". כלומר, מה שאני מבטיח לעצמי, והקיום של מה שאני מבטיח לעצמי, קודם למה שאני מבטיח לזולת וקיומו. האני הוא הבסיס שעליו מאוחר יותר מתקיימת מערכת יחסים עם הזולת.

עיקרון ראשון עליו מדבר קובי הוא הפרואקטיביות (עמ 103-72), אשר משמעותו היא לקחת אחריות לחיינו ולהתנהגותנו. התנהגותנו היא פועל יוצא של החלטותינו, על פי העקרונות והערכים שלנו, ולא של תנאים סביבתיים.

קובי טוען כי מקובל לומר שהאדם הינו תוצר של שלושה גורמים הקשורים לדטרמיניזם:

הדטרמיניזם הגנטי טוען כי הכל מגיע בתורשה, הן מהסבא והסבתא והן מהטבע של העם לו האדם שייך.

הדטרמיניזם הנפשי טוען כי הכל נבע מהדרך בה ההורים גדלו את האדם: החינוך, החוויות הנפשיות, חוויות הילדות, וכו. ומתוך כך, כל האופי הנפשי של האדם הינו תוצר של ההורים והדרך בה בחרו לחנך את ילדם. מכאן, שאם למשל יש לאדם בעיה לעמוד מול קהל, הרי שההורים הם האשמים בזה.

הדטרמיניזם הסביבתי טוען כי הסביבה אשמה בבעיות של האדם. למשל: הבוס, בן הזוג, מצב כלכלי, מדיניות ממשלתית וכו.

הנחות אלה מבוססות על התיאוריה של גירוי ותגובה, בדיוק כמו התיאוריה של פבלוב. אך קובי מסרב לקבל את הדוגמות הללו. הוא מביא כסיוע את הפסיכולוג הנודע ויקטור פראנקל, אשר היה אסיר במחנות המוות של הנאצים. דווקא שם, בתוך התופת הנוראה, הגיע פראנקל לתודעה "האחרונה שבחירויות האדם", והיא החירות עצמה, שאותה הנאצים לא יכולים לקחת. הם אומנם יכולים לעשות לגופו כל מה שהם רוצים כולל רציחתו, אולם הם אינם יכולים לקחת את חירותו. האדם, אליבא דפראנקל, יכול להחליט בינו לבין עצמו כיצד הדברים ישפיעו עליו, אם בכלל. בין הגירוי לתגובה מצוי לאדם הכוח לבחור מה תהיה תגובתו, והיא היא החירות.

אנשים ריאקטיביים (מגיבים), מושפעים מהסביבה הפיסית או החברתית שלהם ומונעים מכוח הרגש. אנשים פרואקטיביים לעומת זאת, אינם מושפעים ואינם מאשימים אחרים בגורלם; הם בוחרים את תגובתם, הם בני חורין. קובי מצטט את אלינור רוזוולט: "איש לא יכול לפגוע בך ללא הסכמתך". ואילו מהטמה גנדי אמר: "הם אינם יכולים לקחת מאיתנו את הכבוד העצמי שלנו, כל עוד איננו מוסרים להם אותו".

ממכת החושך נלמד, כי החושך אותו האדם חווה, הוא אינדיבידואלי-קוגניטיבי, ולא אובייקטיבי. בע"ה נהיה אמיצים להסיר את המסווה מעל עינינו ולראות את האור. ככה, יוצאים לחירות.

הרב ד"ר אמיר משיח, רב ביכנ"ס לצעירים, פ"ת; מרצה במכללת אורות