"ויאמר ד אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, החודש הזה לכם ראש חדשים". פס זה מהווה את המקום בו היתה צריכה התורה להתחיל אילו היתה התורה רק קודקס של מצוות וחוקים. כך לימדנו רש"י בתחילת פירושו על התורה באמרו שזו מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, מצוות קידוש החודש, נתינת הכח לישראל לשלוט על הזמנים, לקבוע את מועד החודש ועל עיבור השנה, ולמה פתח בבראשית? כיון שהתורה אינה רק ספר חוקים, אלא באה התורה לתת לנו גם לימוד מוסרי גדול. וסיפורי האבות וכל הסיפורים שבתורה, יש להם משמעות רבה לדורות. שנאמר "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים", הארץ של הקדוש ברוך הוא היא והוא נותנה לאשר ישר בעיניו. ודברים אלו מתגלים ע"י קישורו של המשולש שבל ינתק של עם ישראל תורת ישראל וארץ ישראל.
אם נצא ונשאל מה הן המצוות הבסיסיות ביותר ביהדות, מעטים הם אלו שיענו כי הם רואים במצווה זו הראשונה כבסיסית וחשובה כ"כ. הרבה יותר סביר שנקבל תשובות כגון: קריאת שמע, שבת, ואהבת לרעך כמוך וכד. למרות זאת המצווה הראשונה בה בוחרת התורה היא דוקא זו, ומוטל עלינו לברר מדוע?
בפשטות ניתן היה לומר שחשיבות המצווה היא בכך שלפני שיצאו ישראל ממצרים חשוב היה שידעו את מועד הקרבת קרבן הפסח, קשירת השה למיטה, איסור אכילת חמץ ומועד אכילת המצה. וכך לא רק בפסח מצרים, כי אם נקבע לדורות.
אולם אם נתבונן לעומקם של דברים, הדבר בא ללמדנו דבר יסודי ביותר, שאכן מן הראוי שיהווה הפתיחה לכל המצוות שמצווים בהם ישראל. שהרי מצווה זו מהווה בעצם את העברת שרביט השליטה על הזמן מידיו של הקב"ה לידיהם של ישראל. הם אלו שיקבעו מתי יחולו המועדים, החודשים והשנים. בקביעתם הבלעדית יכולים להחליט על יום כמקודש או כיום חול לכל דבר. כמו כן מצוות רבות מאד תלויות בזמן. החל מכל מצוות עשה שהזמן גרמן וכלה במצוות שהזמן מהווה את ההבדל הדק שבין קיום מצווה לבין עבירת עבירה. כיון שאותה פעולה שנעשית ברגע נתון בהיתר גמור, תהפך לאיסור שעונשין עליו כרת, סקילה וכד רגע אחד מאוחר יותר. כך לגבי כניסת ויציאת השבת והמועדות, זמני איסור אכילת חמץ או אפיית המצות וכך אפילו דבר שהינו בעצמו מצווה כמו אכילה בערב יום הכיפורים ייהפך לעבירה מעת שנכנס וקדש היום.
אמנם אנו נוהגים ומוסיפים מעט זמן של איסור בזמנים שהיו אמורים להיות זמני היתר, כיון שאין אנו יכולים לדייק בדבר, אולם אצל הקב"ה הדברים הם כמלא נימה. משום כך אומר משה לפרעה בנוגע למכת הבכורות "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" בעוד הקב"ה אמר לו "בחצות הלילה". כיון שאנו עלולים לטעות, בעוד אצל הקב"ה הזמנים מדוייקים הם, והינם כמלא נימה.
וכמו שנכון הדבר לגבי הזמנים שעלולים אנו להחמיץ את הרגע, וכפי שרגע אחד יותר מדי באפיית המצות הופך את כל התערובת מתערובת היתר לתערובת איסור של חמץ בפסח, כך מלמד אותנו רש"י שישנה החמצה במצוות. כך הוא מפרש את הפס "ושמרתם את המצות", ואומר לנו רש"י ושמרת את המצוות, שחייבים לשמור על המצוות שלא נחמיץ אותן. אולם איך נחמיץ את המצוות? אומר בעל המסילת ישרים שברגע אחד של היסח הדעת מחמיצה המצוה. אפילו בשב ואל תעשה, כפי שכשלא עושים שום דבר הבצק מחמיץ ואסור באכילה. כשממתינים אפילו קצת מעבר לנדרש מאבדים את המצווה החשובה של קריאת שמע, תפלה וכו.
את הדבר הזה רוצה התורה ללמדנו בבחרה במצווה זו להיות הראשונה לסדר המצוות שמצטווים בהם ישראל, חשיבותו של הזמן מחד, ושליטת האדם בו מאידך. בהגיע הזמן שבו הופכים בני ישראל לעם, צריכים הם לדעת ולהעריך את הזמן, לדעת שכל דקה בעולם שברא הבורא למענם הוא עת לעשות וצריכים להפיק תועלת ממנו.
השבח הגדול ביותר שנתן הקב"ה למשה רבינו הוא "עבד נאמן". כך יכונה משה כאשר יסביר הקב"ה למרים ולאהרן את גדלות אחיהם, שאינו כשאר הנביאים. במה נמצא השבח הגדול של היות משה עבדו של מקום? בכך שעבד משמעו שכל זמנו משועבד לאדונו, אין לו זמן משל עצמו. לכן אומר רבי יהודה הלוי זצ"ל "עַבְדֵי הזְמַן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם, עֶבֶד ד הוּא לְבַדוֹ חָפְשִׁי".
עבד ד הוא מי שמקיים "בכל דרכיך דעהו". בכל רגע ורגע יודע את ד, כלומר, קשור ומחובר להיותו עבד לאדונו, ואינו עושה לעצמו מאומה. מי שמחשב את כל הליכותיו ומעשיו ומודע לכך שכל דבר ודבר שהוא עושה צריך להיבחן לפי הקריטריון "עשה רצונך כרצונו, הוא הראוי לתואר נעלה זה. הוא זה ששם לעצמו למטרה לדעת - היינו לאחד ולחבר - את הוי"ו שבשם הוי"ה ב"ה הרומז לשמים, עולם הערכים והעקרונות, בחינת "ד אחד", עם הה"ה האחרונה הרומזת על הארץ, עולם המעשה והתיקון, בחינת "ושמו אחד", וע"י זה יתקיים "ביום ההוא יהיה ד אחד ושמו אחד".
מי יתן ונזכה לראות עצמנו כעבדיו של מקום וליישר אורחותינו ונעריך ונפעל בכל רגע נתון לאורה של מתנה זו שקיבלנו ונמלא את הזמן במשמעות.