אחת הסוגיות החשובות על סדר היום החברתי בעולם בכלל, ובישראל בפרט, היא ההתייחסות לאנשים עם מוגבלות. בעניין זה עברה מדינת ישראל דרך ארוכה. למן המעבר לשימוש במינוח "נכון", מכבד, דוגמת המרת הדיבור מנכה, חרש ועיוור ל"איש עם מוגבלות" (המבטא, ראש לכל, את ראייתו כ"איש", כאדם, ורק לאחר מכן מתייחס למוגבלותו), ועד הנגשה מלאה של מקומות ציבוריים (שביניהם, לצערנו, עדיין לא גדול מספיק חלקם של בתי הכנסת) לאנשים עם מוגבלות והכלתם במערכות החינוך והחברה. ועדיין, דרך ארוכה מאד לפנינו בעניין זה.
תורת ישראל, וההלכה היהודית שנסמכת עליה, לא תמיד מקלות עמנו בנושא זה. בעולם העתיק, והד לכך נמצא גם במקורות היהודיים, נתפש לעתים איש עם מוגבלות כ"מצורע", מנודה, שחובה להסתירו ולהרחיקו מן החברה. ביטוי לכך נמצא גם בפרשתנו החוזרת ומדגישה את "עונש הרדיוס" שמוטל על כהן בעל מום, המרחיק אותו מ"קרבה" אל המזבח, ורואה בהגעתו לתחום המקדש חילול הקודש (ויקרא כא, יז-כג).
כבסוגיות אחרות, גם בסוגיה זו ניכרת בספרות ההלכה מגמה מעורבת. קטעים גדולים בספרות ההלכה מדירים ומונעים אנשים עם מוגבלות לעלות בהר ה ולקום במקום קודשו.חלק מחכמי ההלכה אסרו עליהם לעלות לתורה ולשמש כשלוחי ציבור. זאת, אפילו בעידן המודרני שבו ה"חרש", לקוי השמיעה, בוודאי אינו אותו "חרש" של ימי המשנה והתלמוד, והוא עשוי לתפקד כאחד האדם, ואף להגיע להישגים מדהימים בעולם שמחוץ לבית הכנסת ובית המדרש.
לצד גישות אלה, בולטים חכמי הלכה שבכוח גדולתם וכתפיהם הרחבות, ידעו למצוא בתוך עולם ההלכה מסילות לאנשים עם מוגבלות. רבים מהם, היו רגישים דיים למראה צערם וסבלם, ושמעו את קול זעקתם.
אחד המיוחדים שבהם היה ר משה פינשטיין, מגדולי ההלכה בארצות הברית במאה העשרים. כדרכו בסוגיות קרובות, כגון עגונות ומסורבות גט, גם בדרך הילוכו בסוגיה דנן הוא מגלה רגישות מופלאה לכאבו של האדם המוגבל. כך למשל, בהיתר שנתן לעיוור עם כלב נחייה להיכנס עם כלבו לתוך בית הכנסת (דבר שעורר עליו את חמתם של חכמי הלכה אחרים. ראו: "כל איש אשר בו מום לא יקרב? - למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל", במעגלי צדק 11 (נובמבר 2006), עמ 25-16).
לא פחות מ"השורה התחתונה", מאלפת היא הרטוריקה שעולה ובוקעת הימנו. גם כאן, הטון לפעמים עושה את המוזיקה ויוצר את כל ההבדל. רטוריקה של רגישות לכאב הזולת והזדהות כנה עם צער הדרתו מחיי הקהילה.
"מוסיקה" זו, של רגישות לכבוד האדם, עולה גם מתשובה נוספת שבה עסק ה"אגרות משה": "הנה בדבר השאלה אם יש פקפוק שלא להניח בית יתומים לקנות בית שנמצא על יד מקווה, בכוונה שיחיו באותו הבית בנות שהן בעלות מום רח"ל, בגופן או ברוחן, משום הדין המבואר בהגהות אשרי ויש לנשים ליזהר כשיוצאות מן הטבילה שיפגע בה חברתה שלא יפגע בה תחילה דבר טמא או עובד כוכבים ".
ההלכה המקורית, שנשענת על אמונות מיסטיות שונות, מעוררת קושי בפני עצמה (ולא לחינם אין לה זכר לא בדברי הרמב"ם הרציונליסט). בהקשר שלפנינו, יש בה רגישות מיוחדת. וכבר היו בארץ בשנים האחרונות, לא מעט מקרים, שמקצתם אף הגיעו לבתי משפט, שבהם סירבו אנשים מן הישוב, וביניהם רמי מעלה ונשואי פנים, להתיר בניית "מעון לנכים" ליד ביתם, שמא הדבר יפריע את מנוחתם, או יוריד את ערך דירתם. תופעה זו נעשתה כה נפוצה, עד שניתן לה אפילו כינוי: "לא בחצר האחורית שלנו" (או באנגלית: NIMBY, Not In My Back Yard).
אכן, לר משה פינשטיין אין ספק בדבר. למרות היכרותו את דברי הרמ"א, הוא מדבר בקול צלול וברור: "פשוט שאין בזה שום פקפוק שאלה, ואין להוסיף עוד חששות על המוזכר שם. ובפרט שבכלל יש הרבה מתירים דברים אלו... ,. וח"ו להקל בכבודן של בנות ישראל יתומות".
ראוי שדברים אלה ישמשו עמוד האש גם בימינו, גם לגופם, וגם לדרך הילוכו הראויה של חכם ההלכה בנתיבותיה של תורת ישראל. יש בהם דוגמא ומופת ליצירתיות בשדה ההלכה והמשפט העברי, שמתמודד עם בעיות השעה, ויכול להן. ברגישות, באומץ לב ומתוך אנושיות.
המאמר מתפרסם בעלון השבת שבתון