השבת אנו קוראים, בין היתר, הרחבה על הימים שלפני מתן תורה. כך מספרת לנו התורה (פרק כ"ד, פס' א'-ח'):
"וְאֶל-משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל-ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: וְנִגַּשׁ משֶׁה לְבַדּוֹ אֶל-ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: וַיָּבֹא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה: וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים: וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".
על פי פירוש רש"י כל פרשה זו נאמרה לעם בימים רביעי וחמישי בסיוון קודם מתן תורה. משה כתב את התורה מתחילת ספר בראשית ועד מתן תורה וכן את המצוות שעם ישראל נצטוו בהן במרה (=אחרי קריעת ים סוף, כשהגיעו למקום הנקרא "מרה") והקריא אותן לעם ישראל ביום ה' בסיוון, ואז עם ישראל הצהירו "נעשה ונשמע".
על פניו, בשלב הזה נראה לכאורה שהמילים נעשה ונשמע מתייחסות אך ורק אל המצוות שמשה כבר הקריא לעם לפני כן. מדברי רש"י על הקטע הנ"ל הכוונה לשבע מצוות בני נח, שבת, כיבוד אב ואם, פרה אדומה ודינים שקיבלו כבר ב"מרה". כאן שייך לשאול מה הכוונה "נעשה ונשמע" אם כבר שמעו מהן המצוות? על פי ההבנה הזו ניתן לתרץ שכוונתם היתה שהם מתחייבים לקיים גם לפני שיבינו את טעם המצווה.
שיטה שנייה- הרשב"ם (על פסוק ז') מפרש את הכפילות נעשה ונשמע "נעשה מה שדיבר וגם נשמע מה שיצונו עוד מכאן ולהבא ונקיים". נראה שכך סובר גם אונקלוס שכן הוא תרגם (שם): "וּנְסִיב סִפְרָא דִקְיָמָא וּקְרָא קֳדָם עַמָּא וַאֲמָרוּ כֹּל דִּי מַלִּיל ה' נַעְבֵּד וּנְקַבֵּל (נעשה ונקבל עלינו)". לשיטה זו אין שום כפילות בקבלת המצוות של עשייה ואחר כך שמיעה, אלא התייחסות למה שכבר שמעו שאותו הם מתחייבים לקיים, והתייחסות נוספת למה שעדיין לא שמעו שהם מתחייבים לשמוע ולקיים.
אולם, מדברי הגמרא במסכת שבת נראה ששתי המילים "נעשה ונשמע" הן שתי התייחסויות שונות לאותן המצוות עצמן. כמו כן, (לפי פירוש רש"י על הגמרא וכן מפשט הגמרא שיובא להלן על הסיפור של רבא והצדוקי), נראה ששתיהן מתייחסות לכל המצוות כולן, כולל מה שעדיין לא נצטוו. כך אומרת הגמרא במסכת שבת (דף פ"ח עמוד א')- "אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו' (תהלים ק"ג, כ'), ברישא עושי והדר לשמוע. אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב 'כתפוח בעצי היער' (שיר השירים ב' ג') למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע". רש"י שם מפרש- "מוכנין לעשות קודם שישמעו ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו".
לכאורה קשה מפשט החומש שהם קיבלו עליהם "נעשה ונשמע" רק אחרי שהקריא להם את ספר הברית, כלומר שזה מדבר על מה ששמעו כבר ולא על מה שישמעו, וכן ברור מפשט הגמרא שהן נעשה והן נשמע מתייחס לאותן מצוות, שאם לא כן מה השבח בזה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע"?
אולם, אם נתבונן היטב בדברי הפסוק נראה שיש בו לכאורה מילה מיותרת. "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". המילה "כל" היא מיותרת, ובאה לרבות משהו. עם ישראל אומרים "אשר דיבר ה'", כלומר, המצוות שכבר נצטוונו, נעשה ונשמע, אבל מוסיפים "כל", כלומר, גם מה שה' לא דיבר עדיין אלא ידבר עימנו בעתיד, נעשה ונשמע.
אם כן יוצא שכל הפירושים נכונים, וכולם נרמזים בפסוק. עם ישראל גם מקבלים עליהם את מה שכבר שמעו לקיים גם לפני שיבינו את טעם הדבר, וגם מקבלים עליהם לקיים כל מצווה עתידית שה' יצווה אותם מכאן ולהבא.
כאן נשאלת השאלה, הכיצד יכולים עם ישראל לקבל עליהם מראש ציווי שאינם יודעים מהו? הגמרא בהמשך (דף פ"ח עמודים א' וב') מספרת לנו שבדיוק שאלה כזו שאל צדוקי את אחד מחכמי ישראל- "ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא. אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו? ברישא איבעיא לכו למשמע- אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו. אמר ליה אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן 'תומת ישרים תנחם' (משלי, י"א, ג'). הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו 'וסלף בוגדים ישדם' (שם)" .
הגמרא מספרת לנו על צדוקי (יהודי כופר) שראה את האמורא רבא שהיה לומד בעיון ומתוך טרדתו בלימוד לא שם לב שהוא דורך על אצבעותיו עד שנפצע. לגלג עליו הצדוקי- 'עם פזיז וחסר אחריות שהקדים את פיו לאזנו, האם עדיין אתם פזיזים? 'היה לכם לשמוע מראש את התורה ורק אם יכולים אתם לעמוד בה הייתם מקבלים אותה עליכם'. עונה לו רבא- 'אנחנו הלכנו בתמימות וזה הנחה אותנו להיות העם הנבחר, ואילו כל המתחכמים למיניהם (=כמו אותו צדוקי) הפסידו בסוף מהתחכמותם'.
יש להבין היטב מה ענה רבא לאותו הכופר. יש עומק רב בתשובה הזו. הצדוקי מניח שהיחסים בין עם ישראל לקב"ה הם יחסים כמו בין שני אנשים כלשהם, שכל אחד דואג לאינטרס האישי שלו, ואם כן טענתו, לשיטתו, נכונה. אף אדם שפוי לא יחתום לעולם מראש על התחייבות לבצע כל דרישה עתידית מצד אף אחד, ולא משנה כמה יהיו קרובים, אלא או שקודם קורא את הכל ואם מתאים לו חותם, או שמגביל מראש מה ייתכן שדרישה עתידית תכלול ומה לא ייתכן.
אולם רבא מסביר לו שהיחסים בין הקב"ה לעם ישראל הם יחסים אחרים, הם יחסי ביטחון מלא ואמון מלא. עם ישראל שכבר ראו ביציאת מצרים וקריעת ים סוף כמה ה' אוהב אותם ובעצם מכיר אותם יותר מאשר הם מכירים את עצמם, בוטחים בה' שברור שה' לא יצווה אותם דברים שאין בכוחם לקיים. את הביטחון הזה בה' הם מביעים במילים "נעשה ונשמע". היתה כאן דרגה ייחודית של אמונה בה', שבה השתוו ישראל למלאכי השרת. בסופו של דבר, אותה אמונה בה' הוליכה אותנו להיות העם הנבחר, ואילו כל המתחכמים למיניהם, כמו אותו הצדוקי, ירדו בסוף לגהנום.
באותו אופן ניתן להסביר לגבי הבנת טעם המצוות. הצדוקי מוכן לקיים רק מצוות שהוא מבין את טעמם. ואילו היהודי הכשר מקיים גם מצוות שטעמם לא מובן לו. היהודי סומך על ה', שאם ה' ציווה זה אומר שזה דבר טוב וראוי, גם אם השכל המצומצם שלי כבן אדם לא יכול להבין את סיבת הציווי. הצדוקי חכם בעיני עצמו, ומלגלג עם היהודי הכשר "התמים" בעיניו. אולם למעשה הטיפש כאן הוא הצדוקי. הוא טיפש בכך שהוא יהיר וחושב שהבנתו הדלה היא המדד למה טוב ונכון, ולא הבנת האלוקים שברא אותו ואת כל העולם.