לגדול מבין המְצָרִים – להיות ראויים למקדש

הימים שבין י"ז בתמוז לט' באב הם ימים שמלווים לא פעם בתחושת מחנק ולחץ בחזה. הרב עידו רוזנטל מסביר כיצד ניתן לנצל תקופה מורכבת זו כדי להתרומם, להתכונן וללמוד את תורת המקדש

הרב עידו רוזנטל
כז בתמוז התשעח
,
10 ביולי, 2018 9:23
דגם בית המקדש

דגם בית המקדשצילום: Mendy Hechtman / Flash90

"כל רודפיה השיגוה בין המצרים". כינוי קשה זה, 'בין המצרים', שדבק בימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, מבקש לצבוע גם את הימים שביניהם בגוון מסוים.

בין המצרים, יום קשה מכאן ויום קשה מכאן, היוצרים תחושה של מחנק ולחץ בחזה. י"ז בתמוז – שבירת הלוחות, שריפת התורה, העמדת צלם בהיכל, הבקעת העיר. כל אלו מסמנים את תחילתו של מצב חדש, מצב של אי אפשרות להמשך השראת שכינה בנו. וט' באב – שריפת הבית, נפילת ביתר, חרישת העיר, כל אלו הם התרחשות החורבן בפועל.

אפשר שרצו חכמים שנחוש את סמיכות העניינים, שנבין את הקשר והתלות. האסון איננו מתחיל בהתממשותו המעשית. זוהי ראיה מצומצמת ושטחית. עלינו לזהות את הנפילה בשלב שאין העיניים רואות עדיין, אך השכל יכול להבין.

כאשר עומד משה ברדתו מן ההר ורואה את המחולות סביב העגל, הוא מקבל החלטה מדעתו. הוא שומט את הלוחות מידיו. אפשר היה, לכאורה, להמשיך במשחק, לתקן ולהשפיע על ישראל עם הלוחות הישנים. אבל משה מבין שכל זה יהיה חלול, שאין טעם להוריד את הלוחות הללו לעם שאינו ראוי להם במצבו הנוכחי.

כאשר הגיע נבוזראדן לירושלים בחורבן הבית הראשון והדליק את האש ששרפה את ההיכל, זחה דעתו על ההצלחה. יצאה בת קול ואמרה לו: עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת (סנהדרין צו:). אותה בת קול ממשיכה להדהד עד היום. כל מי שלא נבנה בית במקדש בימיו כאילו נחרב בימיו.

החורבן הזה, שבית המקדש אינו נבנה, מפני שעדיין אינו יכול להבנות, זהו החורבן האמיתי. בזה צריכים להיות עסוקים, בהעדר הזה של התנאים המאפשרים השראת שכינה. במצב העושה את הבית שרוף גם בטרם נשרף בפועל.

הולכים וגוברים בנו הקולות הקוראים לשוב ולבנות את המקדש. כוונתם בוודאי לטובה. מיהו זה, שלב יהודי עודנו פועם בקרבו, שאינו רוצה לראות בנין בית המקדש בימיו? הקמת מדינת ישראל והצלחתה ההולכת וגדלה מגבירים גם הם את הרעיונות הללו. המחשבה מבקשת להשתעשע בחלומות בנין מעשיים. ישנם  המפנים את תשומת הלב אל הר הבית, מקום המקדש החרב. מתרבים הנכנסים בגופם לשטח הר הבית. מאבק לאומי על שליטה וריבונות מתמזג עם חלומות מתוקים על שובה של עבודת הקרבנות. האבל והבכי נוכח החידלון והחורבן נפגש עם הרהורים שמא הגיעה עת להחליפו במעשי הקמה ובנין. 

מול כל אלו, יש לחזור ולהיזכר, ללא הרף: אנחנו מתגעגעים ל'היכל בנוי', לא ל'היכל שרוף'! אם את החטאים גורמי החורבן עדיין לא תיקנו, מה טעם בפטפוטים על לבנים, בטון ומלט? אם אנחנו, צבור היראים, עדיין מתמודדים עם בעיות חמורות של טהרה, צניעות, שקידת לימוד תורה וידיעתה בהמון, והעמדה במרכז את ערכי הקודש כולם, וקל וחומר להביא את העם כולו למדרגות גבוהות, לשמירת תורה ומצוות בשלב ראשון, ואחריו לריבוי תורה, קדושה וטהרה, וכל המדרגות הנדרשות מעם ישראל, כשלב מוכרח בדרך למלכות קדושה, רוה"ק, נבואה, ומשם למקדש ועבודתו, אם כל אלו עדיין לפנינו, מה לנו ולדיבורים מעשיים סביב הר הקודש ובית המקדש. 

אילו היו הדברים רק שיחה של געגועים, היה בכך טעם לשבח, כך נהג ישראל כל ימי גלותו ונודו. משתעשעים היינו בזכרנו את ציון: הנה, הנה, תגיע העת המאושרת, כולנו נעלה ונראה, ובידינו קרבן, מתנת ידינו, לקרבה אל ה'. משאות נפש קדושות ונשגבות. 

אבל כאשר הדברים נושאים אופי מעשי, כאן ועכשיו, יש בהם נזק גדול. הם משטיחים את כל החזון הנפלא.  עלול המהלך הזה להביא עמו סלידה ומיאוס מכל העניין, ולא התקרבות. כי אל עבודת המקדש מתקרבים ע"י עבודה רבה של התרוממות הדעת באומה כולה, לא ע"י תרגילים מעשיים כשלעצמם, כל עוד לא התעלינו לספירה של מקדש וקרבנות. 

לכשיבנה המקדש, במהרה בימינו, יביא המפגש עם עבודות הזבח קדושה ורוממות אין קץ. כך היה בימי ההוד שלו בהיותו על מכונו, וכך בוודאי יהיה. אבל במצבנו, במדרגתנו, בטרם התעלינו והעלינו את העם כולו למעלת המקדש, מפגש מעשי עם שחיטה, קבלת פרץ דם עצום לתוך כלי וזריקתו, הולכת איברי בהמה, וכיוצא בזה, עלולים לדחות רבים. כמו שיבין בעצמו כל חושב.

לשם המחשה קלה, נציין את מיצג המשקפות לחוויה תלת מימדית של המקדש, המוצג סמוך לכותל המערבי. יוצרי החיזיון 'מכניסים' את הצופה, וירטואלית, 'לפני ולפנים', אך בנוגע לעבודת הקרבנות, הצופה, המשתוקק 'לחוש' את החוויה, נעצר במראה הכוהנים העומדים עם כלי השרת בידם בתנועות דבקות המוכרות לו מעולם התפילה. יותר מכך לא רצו להראות. שום דם אינו ניתז שם וממלא הכל. ה'כהנים' שם אינם מבוססים עד ארכובותיהם בדם ואינם רצים ובידם איברי בהמה מטפטפים. הסיבה פשוטה: יוצרי המיצג בקשו לתת לצופה של ימינו חויה מקרבת ולא כזו העלולה להרחיק, לפי מושגינו, בטרם התעלה העולם לגובה של עבודת הקרבנות.     

בוודאי שיש להרבות יותר ויותר בלימוד ענייני קדשים. כך הורנו הגר"א, החפץ חיים זצ"ל וכל גדולי הדורות. תורת המקדש וודאי מרוממת, מקדשת ומקרבת את ישראל אל עבודתו בפועל. 

מבין המצרים, מתוך הבנה עמוקה של הנפילה האמיתית, אפשר וצריך לגדול ולהתרומם. נעמיק להבין אל מה שואף עם ישראל, מה היינו בגדלנו ומה נהיה בעתיד המאושר. נרומם את התפיסה הלאומית שלנו לגובה של קודש. נדרוש מהמדינה להיות ממלכת קודש. נחזק את לימוד וידיעת ענייני קדשים וטהרות. נביא איתנו את העם כולו. נקונן על השכינה כדי להקימה מעפרה כמקדם ויותר.

השיבנו ה' אליך, חדש ימינו כקדם.

הכותב הוא ר"מ במכינת 'בני דוד' בעלי וחבר ארגון 'מורא מקדש'

10.07.2018

1. נפלא. יישר כחכם והמשיכו להרבות עז בעמ"י (ענת)

דווח על תגובה לא ראויה
10.07.2018

2. הניחו לפי שעה להר הבית ולמקדש (משה אהרון)

בס"ד.
שוב אוירת ימי בין המצרים מעוררת שדים בין כל אותם
חמומי המח וזחוחי הדעת המבקשים לעשות מעשה כאן ועכשיו לבניית המקדש.
בגאולה זו דברים שנעשים בטרם עת משמעותם שפיכות דמים נוראה.
הטרגדיה היא שאלה ורבניהם מגלים בורות נוראה במכמניה ואופייה של זו הגאולה.
שבהיותה גאולת הקץ היא שונה בתכלית וחזון מכל גאולה קודמת מוכרת .
היא אומנם השלמה לגאולת מצרים בבחינת סגירת המעגל אך שונה ממנה בתכלית.
לכן בניין המקדש הוא אומנם יסוד דומיננטי בה בזו הגאולה אך רק בעת הנכונה
ובשילוב יתר היסודות בעיקר האוניברסאליים של זו הגאולה.
אחת היסודות המרכזיים של גאולת הקץ היא הסינרגיה השילוב של גאולת ישראל
עם גאולת כלל האדם.עניין זה הוא ראשית ומסד לכל.
בטרם התקדמנו באלה [תורת האדם] אין בכלל מקום לדבר על בניין המקדש.
זה כמו להניח כתר על ראש שאינו קיים.
לכן בהיות וההשגחה מכירה את צאן מרעיתה שיש בהם כאלה הנמהרים להעפיל אל ההר ובכל מחיר.
הניחה שיקוץ עיקש במקום המקדש. כדי שלפי שעה לא ניתן יהא לגשת לבנייתו בטרם הגיעה העת ובטרם בשלו יתר התנאים.
בבקשה הניחו לפי שעה להרולחזון בניית המקדש
תעסקו בבניית חברת מופת.
מודל שכל העולם מצפה לו ודווקא מאתנו כאור לגויים .
בית שליש ייבנה או ירד מהשמים בעיתו לשמש כבית תפילה לכל העמים.
הוא כמובן יהא שונה מקודמיו וכל הלהג הארכאי של הנמהרים לעלות ולבנות
רק מוכיח מדוע הם תלושים ומדוע אסור להם לחרחר חזון בטרם עת.
משום שהדבר יהא לא רק לשווא אלא יהא כרוך כאמור בשפך דמים נורא .
אומלל מי שייקח את זה על צוואריו.
קפלו לפי שעה זה החזון. הפשילו שרוולים :
לעשות צדקה וחסד כי L
"בצדקה תכונני"
וכן "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא... "
וציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.
המקדש יבנה בבוא העת במשפט של שלום .
בינתיים כאמור אנו צריכים להכשיר העת בצדקה.
"והנותן...
"והאומר...."

נכתב על ידי Moshe.Aharon , 10/7/2018 12:36

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בוריס ג'ונסון. נדבק בקורונה צילום: shutterstock

ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון נדבק בקורונה

קרא עוד