תפילין, מצוות ושבחן של ישראל

פתיחה

"רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סניגורם של ישראל היה, מהפך בזכותם, ומחבבם על אביהם שבשמים.

פעם אחת, בערב פסח לאחר חצות, אמר לשמשו: "בוא ונצא אל השוק".

יצאו ופגעו בגוי שממבריחי המכס היה. "יש לך", שואלו רבי יצחק, "בד המגיע מחוץ לארץ?"

"יש", משיב הגוי.

"כמה מטרים של בד", ממשיך ושואל רבי יצחק, "יש ברשותך?"

כמה שלבך חפץ", עונה אותו גוי.

נפטר הימנו רבי לוי יצחק, הלך ופגע באדם מישראל. שאל אותו:

"יש לך חמץ?"

"חמץ?", נרתע הלה, "לא תהא כזאת בישראל, שהרי לאחר שעה שישית כעת".

פגע ביהודי שני ושאלו:

"יש לך חמץ?"

"מה סח רבנו", משיב הלה, "חמץ בשעה כזו? כלום יצאתי חלילה מכלל ישראל?"

נשא רבי לוי יצחק את עיניו כלפי מעלה ואמר:

"רבון העולמים, הבט משמים וראה את עמך ישראל, כמה חרדים הם על דבריך וזהירים במצוותך. קיסר רוסיה מלך אדיר הוא, כמה שרים, שוטרים ושופטים, ובתי כלא יש ברשותו. חיילים העמיד על הגבולות, שלא להכניס סחורה תוצרת חוץ ואף על פי כן מכניסים כל מיני סחורות ומצויות הן למכירה בשוק. ואתה כתבת עלינו בתורתך 'לא יראה לך חמץ' ואין שוטר ואין נוטר, ובערב פסח מבעוד יום לא יראה ולא ימצא משהו חמץ בכל גבול ישראל..."

משמעותן של מצוות

בפרשת בא אנו נפגשים לראשונה עם מצוות המיועדות לכל כלל ישראל.

מפורסם הוא רש"י הראשון לפרשת בראשית השואל מדוע לא פתחה התורה במצוות החודש הזה לכם המופיעה בפרשתנו? תשובות רבות ניתנו לדבר, הגישה המרכזית החורזת את כל התשובות היא שהתורה לא מיועדת להיות ספר חוקים ומצוות גרידא אלא יש בה גם דברים מעבר לכך. יש בה גם דברי מוסר, הנהגות חיים והליכות כלליות.

ר' לוי יצחק בפרט, ואדמו"רים חסידים בכלל, פותחים לנו פעמים רבות פתח להבין איך גם דרך המצוות וגם דרך אותם קטעים הנראים כשייכים לספר חוקים כלשהו, ניתן ללמוד הנהגות ותובנות הקשורות במהותן לתורת חיים, כשעמוקות הן מני ים, ומעידות הן כאלף עדים על הקשר בינינו לבין הבורא יתברך.

בין חג הפסח לחג המצות

וכך אומר ר' לוי יצחק בתורה לפרשת בא:

"ואמרתם זבח פסח הוא לה'. והנה יש להבין שאנו קוראים את יום המכונה בתורה בשם חג המצות אנו קורין אותו פסח. והיכן רמז זה בתורה לקרוא יום טוב זה בשם פסח, והלא בכל התורה נקרא יום טוב זה בשם חג המצות?"

שואל רבי יצחק, והרי החג שאנו חוגגים בניסן, חג המצות שמו. ומדוע אנו כיום קוראים לו פסח? החג עצמו לא נקרא פסח מעולם בתורה. אמת, מוזכר בתורה 'זבח פסח'[1] אבל שם הכוונה היא לקרבן הפסח המוקרב ביום הראשון של החג. היאך התרחש חילוף השם של החג מחג המצות לחג פסח.[2] כך למשל בפרשת משפטים:

"שלש רגלים תחג לי בשנה. את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם... שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' " (שמות כ"ג, יד-יז).

על מנת לענות על שאלתו, יסביר רבי לוי יצחק את שני המושגים. ראשית, הוא יסביר את המושג 'חג המצות', ולאחר מכן ינסה לתת ביאור ל'חג הפסח'. אך בטרם זאת, יקדים לנו ר' לוי יצחק הקדמה קצרה.

בין הקב"ה לעם ישראל

"והנה כתיב, אני לדודי ודודי לי. היינו שאנו מספרים שבחו של הקב"ה, והקב"ה מספר שבח של ישראל. וכן הוא שאנו מניחין תפילין וכתיב בהן שבח של הקדוש ברוך הוא. והקדוש ברוך הוא מניח תפילין שכתוב בהן שבח ישראל... תפילין דמארי עלמא שכתוב בהן שבח של ישראל כדאמרינן בגמרא (ברכות ו.) 'תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהן מה כתיב בהו? מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. או לספר בשבח של הקב"ה דהוא תפילין של ישראל שכתוב בהם שבח השם יתברך דהיינו שמע, קדש והיה כי יביאך. ונמצא תמיד אנו מספרים שבח השם יתברך והשם יתברך מספר שבח ישראל".

דרך מצוות תפילין, אומר ר' לוי יצחק, נוצרת הדדיות. נוצר קשר דו צדדי בין הקב"ה לעם ישראל. מחד, עם ישראל מניח תפילין שכל משמעותם היא אות וסימן, ובתוכם מונחות הפרשיות שמעידות על קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות. ממילא יוצא שכשאנו מניחים תפילין יש בכך משום שבח לבורא יתברך.

מאידך, הגמרא בברכות שואלת מה כתוב בתפיליו של הקב"ה, ועונה הגמרא 'מי כעמך ישראל...', כלומר, בתפיליו של הקב"ה, כביכול, יש שבח וקילוס לעמו ישראל.

מתוך הפסוק שמביא ר' לוי יצחק בתחילה: 'אני לדודי ודודי לי', עולה יחס מופלא של שבח הדדי בין ישראל לאביהם שבשמים, ובין הקב"ה לעמו אשר על הארץ.

וכעת, לאחר דברים אלו עובר ר' לוי יצחק לבאר את פשר החגים בהם פתח בתחילה.

חג המצות וחג הפסח

"והנה חג המצות נקרא על שבח ישראל. ועיין ברש"י על פסוק 'ויאפו את הבצק עוגות מצות'[3]... ונמצא נקרא חג המצות על שם שבח ישראל שאפו את הבצק עוגות מצות ולזה בתורה נקרא יום טוב זה בשם חג המצות, כביכול השם יתברך מספר שבח של ישראל".

המצות, וממילא גם חג המצות, מסמלות את שבחן של ישראל. לרוב אנו מכירים את התשובה המפורסמת לשאלה: מצות אלו על שום מה? - על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. ברם, במילים אלו ממש טמונה האמירה הגדולה על אמונתם של ישראל, שהרי המצות בסימן אמונה בה' הן עומדות. אמונה בה' שלמרות שאין צידה לדרך, ואין אוכל נראה לעין, יוצאים בני ישראל למדבר, למקום בו החמה לוהטת, והמים לא בנמצא. הרי יכל איזה מאן דהו מישראל לשבת ולהמתין עד שתתפח המצה, עד שיהא בידו לחם חום, גדול ויפה, יכל הוא לומר לעצמו 'הן למדבר אנו יוצאים, ומי יודע מה נאכל שם' אבל עם ישראל לא אומר זאת, אלא יוצא הוא למדבר הלא נודע כשמצות בידיו[4].

ממילא, כל פעם שנאמר בתורה חג המצות, הרי שבח הוא שמשבח הקב"ה את ישראל, ומזכיר להם את האמונה הגדול שהאמינו בבורא יתברך. ומתוך שבח זה מתקרבים ישראל לאביהם שבשמים.

אבל, אל נשכח את דברינו לעיל, בהם הצבענו על הכפילות וההדדיות שיש בין ישראל לאביהם שבשמים:

"ואנו קורין היום טוב בשם פסח על שם שבח השם יתברך ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח... שהוא שבח השם יתברך על דרך הפסוק אני לדודי ודודי לי".

לאורך הדורות, עם ישראל מזכיר את שבח הקב"ה על ידי הזכרת חג הפסח, על ידי הזכרת אותו מעשה שפַסח קב"ה על בתי העברים במצרים, ועל ידי הזכרת אותו קרבן שכל מהותו הוא "זבח פסח לה' ".

קצת לפני סיום

בתורה זו, ניסה ר' לוי יצחק לבאר לנו מעט מהיחס שבין הקב"ה לעם ישראל. דרך הכפילות של חג הפסח וחג המצות. כעת, לאחר שאנו יודעים גם את הקשר לתפילין אולי נוכל להבין את הסיפור שמסופר על ר' לוי יצחק:

"מספרים עליו על רבי לוי יצחק מברדיטשוב:

בכל מוצאי יום טוב לא היה ישן. כל אותו הלילה היה יושב ומצפה, ואומר "מתי יאיר הבוקר ואוכל לקיים מצוות הנחת תפילין..."