הקדמה קצרה
פרשת תזריע ופרשת החודש הן לכאורה שתי פרשיות העוסקות בעניינים שונים לגמרי. ההבדל בין הפרשיות מתחדד על רקע העובדה כי פרשת תזריע פותחת בעיסוק בנושא טומאת יולדת - ברובד הפרט, ואילו פרשת החודש עוסקת בגאולה הלאומית של ישראל ממצרים.
אף על פי כן, השפת אמת מוצא קשר מעניין בין הדברים, ובעיון זה נצעד בעקבותיו.
"אחור וקדם"
עיונים רבים בפרשת תזריע עוסקים במדרש חז"ל הבא:
"אחור וקדם צרתני. אמר ר' יוחנן: אם זכה אדם נוחל שני עולמות - הזה והבא... אמר ריש לקיש: 'אחור' זה יום אחרון, 'וקדם' זה יום הראשון... אם זכה אדם - אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לא - אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך... אמר ר' שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף, כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף, הדא הוא דכתיב (זהו שנאמר) 'זאת תורת העולה' ואחר כך: 'אשה כי תזריע' " (ויקרא רבה).
השפת אמת עוסק במדרש הזה בתורות רבות, ונותן לו פרשנויות רבות ומגוונות. אחת מהן נוגעת לעובדה שהאדם, כבחיר הבריאה, מורכב משני גורמים - גוף ונשמה, או חומר ורוח.
כך הוא מסביר באחת מתורותיו:
"...אמנם כך ברא ה' יתברך להיות אדם כולל כל הנבראים ויש בו נפש הבהמית, ואינו יכול להשיג שורש כוחו שלמעלה מהטבע עד שיתקן מקודם הטבעיות ונפש הבהמיות שבו. וזהו פירוש 'אחור וקדם צרתני' - כי על ידי התיקון שמקודם, יכול לבוא להשיג שורש נשמתו שקדמה לכל מעשה בראשית. וזהו שכתוב (במדרש הנ"ל) תורתו נתפרשה אחר תורת הבהמה, כי ודאי יש בו חלק הגנוז בו מלמעלה מהטבע, אבל אינו יכול לבוא לידי גילוי עד שיתקן תורת הבהמה וכו', אחר כך נתפרש כח שורשו ובא לידי גילוי כנ"ל" (תזריע, תרל"ז "במדרש אחור וקדם").
השפת אמת מפרש כי הניגוד שבין ה"אחור" ל"קדם" ביצירת האדם מבטא את המתח שבין חלקי האדם - בין הרוח לבין החומר. הוא מבאר כי מטרת האדם היא לגרום לכך שהחלק הדומיננטי והשולט שבו יהיה הניצוץ הא-לוקי והנשמתי שלו, ושהוא זה שיאיר וישפיע על הגוף ועל החומר.
הדרך אל האושר: ברכת המצוות
כיצד מגיעים למטרה הזו? השפת אמת מזהיר אותנו שלא לקפוץ מדרגות ולא להתלהב יותר מדי. למרות הניגודיות שבאדם, הוא עדיין ישות אחת, ויש צורך "לטפל" יפה בכל חלקיו. לכן, כדי להביא לידי ביטוי וגילוי את החלק הא-לוקי שאדם, הוא צריך קודם לתקן את החלק הבהמי והחומרי שבו. רק באמצעות התקדשות הטבע והחומר, האדם יוכל לגלות את הנקודה הנשמתית שבו.
איך מתקנים ומשכללים את הצד הטבעי והטבעי? אין צורך לאכול עשב או לגדול ברפת לשם כך, ויש לשפת אמת פתרון אחר:
"וזה על ידי כח המצות שהם בעשייה והם מעוררין כח העליון ובטלין (כלומר - מבטלים את) הטבע למה שלמעלה. וזה עניין אמרם ז"ל: ברכת המצות עובר לעשייתן... פירוש, שהמצות נותנים ברכה להיות המעשה עובר ומקדים עצמו לכל הטבע. ואחר התיקון מצא האדם קודם לכל מעשה בראשית, אף כי תחילת העבודה והמעשה למטה מכל בריאה כנ"ל" (שם).
רוב רובן של המצוות מכוונות לעולם המעשה של האדם. כאשר אדם מקיים מצווה, הוא בעצם מעלה את הטבע לרמות גבוהות יותר ומקדש אותו. לדוגמא, כשאדם אוכל מצה בפסח, הוא לוקח את החלק הבהמי של האכילה, ונותן לו משמעות רוחנית בכך שהוא מקיים על ידיו את רצון ה'.
על ידי עקרון זה דורש השפת אמת את דין הגמ' שברכת המצוות צריכה להיות "עובר לעשייתן". הוא מבאר כי הברכה מעידה על המצווה שהיא נעשית לשם ה', וכך מתרומם מעשה המצווה אל מעל הטבע.
כך נוצר המצב עליו דיבר המדרש: כאשר האדם מתחיל את חייו ומעשיו הוא ברמה הנמוכה של הבריאה, אך שהוא לאחר מתקן את מעשיו באמצעות המצוות הוא הופך להיות זה שקודם לבריאה ומוביל אותה.
ההתחדשות
ישנו עקרון החוזר ועולה בכמה תורות של השפת אמת לגבי פרשת החודש - יסוד ההתחדשות. בתורה מתומצתת במיוחד מסביר השפת אמת את הדברים כך:
" 'החודש הזה לכם'. הוא כח ההתחדשות, שהבורא יתברך מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית בכח התורה. וקודם יציאת מצרים לא היו יכולים בני ישראל לקבל זה ההתחדשות..." (החודש, תר"מ, "החודש").
עם ישראל מקדש את חודשיו על פי מולד הלבנה. שלא כמו השמש היציבה והקבועה, הרי שבלבנה יש מימד של התחדשות תמידית. כל חודש וחודש הלבנה נולדת מחדש וחיה במחזור של גדילה ודעיכה עד למולד הבא.
יסוד ההתחדשות הוא יסוד בסיסי בעולמה של היהדות. על הקב"ה נאמר שהוא "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" - כל זריחה ושקיעה הם התחדשות של הבריאה, וכך גם כל בריאה של אדם או של בע"ח. ההתחדשות מסמלת את נוכחותו והשגחתו של הקב"ה "תמיד" בעולמו.
עם ישראל הולך בדרכיו של הקב"ה, וגם הוא מחדש ומתחדש. קידוש החודש הוא רק ציון דרך וסימן לעניין הזה, והדברים רחבים ועמוקים הרבה יותר. למעשה, כל עיסוק בתורה שבעל פה, פיתוח התורה ומצוותיה, חידושים שאנו מחדשים בלימודינו ויצירות שאנו מוציאים מתחת ידינו - כולם הם חלק מההתחדשות שעם ישראל יוצר בעולם.
מעבדות לחירות
השפת אמת מסביר שעד יציאת מצרים עם ישראל לא היה יכול לקבל את יסוד ההתחדשות. הוא לא מנמק את דבריו, אבל נדמה לי שיש להסביר את הדברים בכך שכשאר עם משועבד כעבד לעם אחר, הוא לא יכול להיות אקטיבי ולהתחדש. עולמו של עבד בנוי על כך שאין לו כלל עולם משל עצמו, והוא תלוי רק באדונו. ברור שאין לו את יכולת לשלוט בחייו ובזמן שלו, וכאשר אדונו של העבד שולט בו הרי שהעבד חי את כל חייו בצורה מקובעת.
כאשר יצאו בני ישראל ממצרים והשתחררו מכבלי העבדות לפרעה, הם הפכו לאנשים עצמאיים הכפופים רק לאדון עולם, ואז הם יכלו ליצור התחדשות ולשלוט על הזמן.
המצווה הראשונה
שני הדברים שדיברנו עליהם עד כה משתלבים יחד על פי הדברים הבאים:
"במדרש: 'החודש הזה לכם - קול דודי הנה זה בא וכו'. כי הוא מצווה ראשונה לישראל, וזו הפרשה הייתה מפתח של הגאולה, וגאולתן של ישראל תליא בתורה ובמצוותיה. ולכן, בהתגלות קול התורה נתקו כל המוסרות וכל השעבודים שהיה להם... שהתורה יש בה תמיד התחדשות ואפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת, והתורה הייתה מוכנה בעולם בעבורנו, רק שהיה צריך מקודם להיות תיקון כל המעשים על פי הטבע... וכן בכל גלות שבני ישראל נכנסים בתוכה, מכל מקום התורה והגאולה מחכים להם" (החודש, תרמ"ה, "במדרש").
גאולת ישראל תלויה תמיד בתורה ובמצוות, וכך היה גם במצרים. כדי להשתחרר סופית משעבוד המצרים, בני ישראל היו צריכים להתחבר לתורה ולמצוות, והקב"ה בחר לעשות זאת דרך מצוות קידוש החודש. כאמור לעיל, בעבדות אין התחדשות - עבד לא שולט על הזמן אלא הזמן שולט בו. לכן, התרופה למחלת השעבוד היא התורה - בתורה יש כוח תמידי של התחדשות דרך לימוד, עשייה ופיתוח. ראויה מצוות קידוש החודש להיות הראשונה שאותה מקבלים עם ישראל ערב צאתם ממצרים, שהרי מצווה זו מסמלת את העובדה שהתורה והעיסוק בה יגרמו לבני ישראל להשתחרר מסימני העבדות והשעבוד, ולהיות בני חורין דרך השליטה על הזמנים.
כאן, מחזיר אותנו השפת אמת לנקודה הראשונה שהעלינו בעיון זה. גם עם ישראל, כמערכת כללית, צריך לצעוד באותה הדרך של האדם הפרטי. קודם כל יש לתקן ולשכלל את הצד המעשי והטבעי של האומה, ורק מתוך כך תתגלה הנשמה הטהורה והסגולה הא-לוקית המיוחדת שבעם ישראל (גם בזמנינו עם ישראל בינתיים פיתח את כשרונותיו החומריים במדינה, בצבא, בכלכלה וכו', ואנו עדיין להתעוררות רוחנית גדולה).
השפת אמת אומר לנו, בלשונו היפה, שהתורה והגאולה מחכים לנו תמיד - גם בגלויות ובצרות, אלא שיש צורך קודם כל לתקן את המעשים על פי הטבע. דרך קיום המצוות, עם ישראל מקדם את מצבו הרוחני לקראת הגאולה השלמה.
בני חורין
אמנם, אנו כבר איננו עבדים לפרעה במצרים, אבל נדמה לי שהעבדות לזמן היא מחלה שנשארה ואף התחזקה בעידן המודרני. אנשים רבים פוחדים מזמן פנוי ומשאלות שזמן פנוי מעורר בהם, ולכן הם מעסיקים את עצמם בדברים אחרים כמו עבודה בשעות מטורפות, בילויים, צפייה בטלוויזיה וכדומה.
דווקא על רקע הדברים שדיברנו עליהם, על כך שהשחרור מעבדות לזמן הוא דרך העצמת החלק הרוחני שבנו על פני החלק חומרי והבהמי שבנו, נבין יותר את דברי חז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".