צחוקים של פורים / עיון לפרשת תרומה ולפורים

פתיחה

בספר במדבר, עת אנו קוראים על משא הלויים בזמן נסיעת בני ישראל, אנו נתקלים בתיאור של כל כלי וכלי מכלי המקדש והסבר איך בדיוק הוא נישא על כפי הלויים, ובאיזה כיסויים הוא כוסה. כך למשל, במנורה אנו קוראים (במדבר ד', ט-י):

"ולקחו בגד תכלת וכסו את מנרת המאור ואת נרתיה...ונתנו אתה ואת כל כליה אל מכסה עור תחש ונתנו על המוט".

כך גם במזבח הזהב, בשולחן לחם הפנים, ובכלים הנוספים. ישנו כיסוי תכלת (או ארגמן בכלים שמחוץ לקודש) ומעל גביו יש את כיסוי עור התחש. ככל הנראה ההסבר הפשוט לכך הוא שישנו כיסוי מכובד על מנת שכלי הקודש לא יתבזו ומעבר לכך ישנו כיסוי המגן מפני פגעי מזג אויר רוח, שמש, גשם סופות חול וכן הלאה.

כמו בכלי הקודש, כך הם גם פני הדברים במשכן בתיאורים המופיעים בפרשת תרומה.

אנו מוצאים שישנם ארבעה כיסויים על המשכן:

כיסוי ראשון - שש משזר.

כיסוי שני - יריעות עיזים.

כיסוי שלישי - עורות אילים מאדמים.

כיסוי רביעי - עורות תחשים.

גם כאן, נראה שהכיסוי הראשון - שש משזר - נועד לכבוד ולתפארת, והכיסוי הרביעי - עורות תחשים - נועד על מנת להגן מפגעים טבעיים שונים.[1]

פורים באופק

בפרשת תרומה ר' לוי יצחק מפנה את תשומת ליבנו שעוד רגע קט ופורים מגיע, חודש אדר הנה נפתח, ויש להכין את ליבנו ומחשבתנו לקראת פורים.

ר' לוי יצחק עושה זאת על ידי תורה קצרה העוסקת בכיסויי המשכן.

"עורות תחשים וכו', כי לפעמים אדם מדבר מילתא דבדיחותא - רק הפנימיות הוא יראת שמים, וכן תחשים - החיצוניות לא היה טוב, אבל הפנימיות היה טוב".

יש בפורים סוג של סתירה, לכאורה דווקא בחג בו 'נכנס יין יצא סוד', דווקא בזמן בו היין גורם לדברים הכי עמוקים והכי פנימיים לצאת, דווקא אז יש מקום מאוד רחב לצחוק. דווקא אז, במקום לשבת ברצינות, במקום לנסות ולחשוב בכובד ראש מה הדברים הפנימיים שאני רוצה שיצאו ממני, יוצאים הדברים דווקא ממקום של צחוק, של תחפושת, של שכרות. לאן נעלמה הרצינות?

כשאדם מדבר, הוא יכול לבחור לומר את דבריו הוא ברצינות תהומית, או לדבר כאשר בת צחוק קלה מרחפת על פניו. שכאדם בוחר באפשרות השניה אומר ר' לוי יצחק שהוא הולך בדרכו של המשכן. כלפי חוץ הוא נראה כעור גס, עורות תחשים שכל מטרתם היא טכנית בלבד להגן על המשכן מפני פגעי מזג האוויר, אבל בפנים, בתוך הכיסוי מתגלים הדברים העמוקים, מתגלים הסודות.

ובאופן דומה, כך גם פועלים דבריו של אותו אדם...

מטרת הצחוק

"ומה שאומר היראה במילתא דבדיחותא, הוא כדי שיקבל האדם ממנו מחמת הבדיחותא. וזהו שמתרגם אונקלוס על עורות תחשים ססגונא, כלומר שמשמח את חברו ועל ידי זה חברו מקבל ממנו הפנימיות".

יש בצחוק, במילתא דבדיחותא - כלשונו של ר' לוי יצחק - משהו חיובי.

כשאדם מדבר ברצינות גמורה לא תמיד דבריו נופלים על אזניים קשובות, לא פעם אפשר להתקל במציאות בה יש צורך להלביש את הדברים בלבושים שונים ומשונים. יש שילבישו את דבריהם בהצגה, ויש שיאמרו אותם בצורת שיר, ויש שילבישו את הדברים בלבוש של מילתא דבדיחותא.

על ידי זה שהאדם גורם לחברו לחייך, לשמח את העומד מולו, לא פעם הדברים נקלטים בצורה הרבה יותר טובה.

אולי אפשר לומר נקודה נוספת הקשורה בפורים.

יכולת ההקשבה

בפורים, אנשים פתוחים לדבר על דברים רבים שבדרך כלל אין את הכח הנפשי ואת היכולת לדבר עליהם, דווקא דרך היין נופלות המחיצות והאדם מרגיש משוחרר יותר.

כמובן, נראה פשוט להעיר, שהדברים נכונים בעיקר אצל אנשים שהפנים שלהם מלא וגדוש בדברים טובים, כל מי שראה מפגש תלמידי חכמים בפורים יודע במה מדובר, ברם, יש להזהר מהסכנה הגדולה פן אדם שאין תוכו כברו, אדם פחות מלא וגדוש, ישתכר ומתוך כך דווקא הדברים הפחות טובים יצאו.

אבל מעבר לעובדה שמשהו נפתח אצל האנשים ויותר פשוט להם כעת לדבר, בפורים, גם יותר פשוט להקשיב.

אם נחזור לדבריו של ר' לוי יצחק אולי הדברים קשורים לצחוק של פורים. כשאדם מחייך, צוחק ושמח, הרבה יותר קל לו לשמוע את האחר. לשמוע ולהקשיב באמת לאדם שעומד מולו. דרך הדיבור ודרך ההקשבה אפשר להגיע לפורים בו השלנו מעלינו - כמו נשל נחש - עוד שכבה של עור חיצוני, וירדנו עוד קצת לפנימיות.

מעשה במילה שהלכה לאיבוד

אבל ר' לוי יצחק לא עוצר בדברים שנאמרו עד כה וממשיך ומבאר:

ושש משזר הוא מה שאדם מדבר דבורים טובים והדיבור הוא טוב, והפנימיות הוא גם כן טוב".

ר' לוי יצחק מגלה לנו כאן סוד נפלא. אמנם בפורים ניתן להגיע לפנימיות הכי עמוקה של האדם, ואמנם אפשר לעשות זאת דווקא דרך הצחוק. אבל אפשר גם להגיע לזה בצורה אחרת.

לעיתים, לוחש לנו ר' לוי יצחק, אפשר להגיע לפנימיות גם בצורה פשוטה, בלי להעזר בצחוק. הדברים לא פשוטים כלל ועיקר, ועל מנת להגיע אליהם יש לעבוד ולהשקיע רבות, אבל ר' לוי יצחק פותח בפנינו צוהר ראשוני.

בכדי שאדם ידבר דיבורים פנימיים, עליו לנסות ולגרום לכך שהדיבורים ישקפו באופן מלא את עולמו הפנימי. דיבורים 'חיצוניים' שמגיעים ממקום לא אמיתי, ממקום שבו הדיבורים הם 'סתם' ו'זה לא באמת' מקשים מאוד על היכולת לדבר דיבורים עמוקים. רק אדם שמדבר דיבורים מכוונים, דיבורים שמגיעים ממקום אמיתי ועמוק, ממקום שבו יש למילים שהוא אומר כיסוי פנימי - הוא זה שזוכה להגיע לעמקות, להגיע לפנימיות נפשו.

קצת לפני סיום

בפורים, לאדם ניתנה מתנה, והיא היכולת להגיע לפנימיות נפשו, להשיל מעליו מחיצות ומניעות וכך להגיע לעמקות נפשית. אפשר לנצל זאת לקשר טוב בין חברים, אפשר גם לנצל זאת לקשר מחודש בינינו לתורה, ואפשר לנצל זאת לקשר טוב בינינו לבין עצמנו, וכמובן, בינינו לבין הקב"ה.

ר' לוי יצחק הקדיש תורות ארוכות לפורים שכל הרוצה מוזמן בחום ללמוד לקראת פורים ולהעזר בהם על מנת להתכונן כראוי. נביא כאן קטע קצר מאחד הקטעים הללו, שפותח פתח חדש וטוב, לעתיד שאחרי פורים:

"לכן אמרו בזוהר הקדוש יום הכיפורים שהוא כמו פורים... כי עיקר האורות יום הכיפורים לקנות לב חדש לעבוד אותו כמו שתיקנו 'למען נחדל מעושק ידינו ונשוב לעשות חקי רצונך'. וכן בפורים מה שחלף ועבר אין, ומעתה מקבלין אנו עול תורה ומצות יתברך שמו..." (קדושה ראשונה).